הרב הרצוג משוחח עם עיתונאים ביציאתו מפגישה עם נשיא ארצות הברית הארי טרומן, מאי 1949, ארכיון המדינה, טס-11438/20

על גיוס תלמידי ישיבות חרדיות לצה"ל כתב ראש הממשלה דוד בן-גוריון לרב הראשי האשכנזי הרב ד"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג בנובמבר 1958 בתשובה למכתבו של הרב: 'זוהי קודם כל שאלה מוסרית גדולה אם ראוי הדבר, שבן אמא פלונית ייהרג להגנת המולדת, ובן אמא אלמונית ישב בחדרו ולומד בבטחה, כשרוב צעירי ישראל מחרפים את נפשם למות'. חליפת המכתבים בין שני האישים עסקה בכוונתו של בן-גוריון לצמצם את היקפי דחיית הגיוס לצה"ל שניתן כעשר שנים קודם לכן לתלמידי הישיבות החרדיות (ונתן לרובם המכריע פטור בפועל משירות בצבא). כוונתו של ראש הממשלה עוררה חששות בקרב חלק ממנהיגי הציבור החרדי והדתי, והרב הרצוג בכללם, שמדובר ביזמה שתביא לביטול למעשה של הסדר הדחייה וכל תלמידי הישיבות או חלקם יגויסו בכפייה. הרב הרצוג הביע בפני בן-גוריון את דאגתו מן השינוי המסתמן במצבם של תלמידי הישיבות וטען ש'אף הם מגויסים ועומדים הם על ביטחונה של תורת ישראל ומורשתו, אשר בהן תפארתו ובגללן הגענו עד הלום'. בתשובתו הסביר בן-גוריון את מניעיו להכנת התכנית לשינוי ההסדר הקיים בשיקולים ביטחוניים ומוסריים כאחד. הוא דחה מכול וכול את קביעתו של הרב הרצוג והוסיף: 'איני יכול להסכים בשום אופן לדבריך ש"בגלל בחורי הישיבות הגענו עד הלום". לא הם בנו את הארץ, לא הם חירפו את נפשם למות על עצמאותה (אם כי כמה מהם עשו זאת), ואין להם זכויות מיוחדות, שאין ליהודים אחרים' (תעודה מס' 1)

תעודות אלו נמצאות באוסף האישי של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, שבימים אלו סיים ארכיון המדינה את רישומו. האוסף הועבר לארכיון המדינה מ"היכל שלמה" בסיועו של ח"כ יצחק הרצוג. האוסף פתוח לעיון הציבור ומתוכו בחרנו להביא מבחר תעודות שמלמדות על מקצת מן הנושאים שמוצגים בו.

הפרסום מחולק לשני פרקים:
א. דת ומדינה בשנים הראשונות למדינת ישראל
א.1 גיוס תלמידי ישיבות לצה"ל
א.2 גיוס נשים לצה"ל ולשירות לאומי
א.3 החינוך במחנות העולים
א.4 שמירת השבת
א.5 היחס לזרמים לא-אורתודוקסיים
א.6 שאלת החוקה לישראל והקמת הסנהדרין
א.7 סוגיית מיהו יהודי

ב. תקופת המנדט: עיסוק בענייני היישוב והתנועה הציונית
ב.1 'הבלגה או תגובה': הרב הרצוג וארגוני הפורשים
ב.2 יחסים עם השלטון הבריטי והמערכה המדינית להקמת מדינה עברית
ב.3 מלחמה ועצמאות

על האוסף

רשימת התעודות

עורכים ותודות

א. דת ומדינה בשנים הראשונות למדינה
שנותיה הראשונות של מדינת ישראל היו רוויות במחלוקות בעניין מקומן של הדת ושל ההלכה הדתית בקביעת דפוסי התנהלותה של המדינה. הרב הרצוג עמד לא אחת במרכזם של הפולמוסים שהתעוררו בענייני דת ומדינה והתבקש להביע את עמדתו בדבר השאלות שעלו בדיונים שנערכו כדי להגיע לפשרה מקובלת על כל הצדדים.

הרב הרצוג היה איש הציונות הדתית. הוא דגל עקרונית בהשתלבות של הציבור הדתי במפעל הבנייה של המדינה החדשה תוך שיתוף פעולה עם הציבור החילוני, והיה מוכן לפשרות מסוימות בענייני דת ומדינה. מעבר לכך הוא סבר שאפשר לעצב למדינת ישראל חוקה שתחיל את 'משפט התורה' על אזרחי המדינה וגם תקיים משטר דמוקרטי בלא פגיעה בזכויות הפרט הבסיסיות. הוא אף ניסה לנסח עקרונות לחוקה כזו (ראו להלן פרק א.6). עם זאת הוא האמין שיש עניינים החיוניים לשמירת אופייה היהודי של המדינה ועניינים אחרים שהם בנפשו של הציבור הדתי המחייבים מאבק למען חקיקה דתית שיש בה פגיעה מסוימת בחופש האישי של האזרחים או בעקרון השוויון, גם במחיר של מחלוקת בין הציבור הדתי לבין ההנהגה החילונית של המדינה. גישתו זו באה לידי ביטוי נרחב בתעודות המצויות באוסף.

א.1 גיוס תלמידי ישיבות לצה"ל
לבד מן התעודה המוזכרת לעיל ישנן באוסף תעודות נוספות העוסקות בסוגיית גיוס בחורי הישיבות בשלב מוקדם יותר של עיצוב הסדר הדחייה. למשל שתי תעודות מחורף – אביב 1948 ובהן התכתבות עם מרכז המפקד לשירות העם בשאלת גיוס ואימון בני הישיבות בתקופה הסמוכה לקום המדינה ועל רקע המלחמה שחייבה גיוס כל הכוחות האפשריים ביישוב היהודי. (תעודה מס' 2); (תעודה מס' 3) תעודה נוספת היא מכתבו של ד"ר יוסף בורג, ח"כ מ'הפועל המזרחי', מ-1950 המציג גישה מסויגת ביחס להסדר דחיית השירות הצבאי של בחורי הישיבות ומתריע שיש הנכנסים לישיבות רק כדי להשתמט משירות בצה"ל (תעודה מס' 4).

א.2 גיוס נשים לצה"ל ולשירות לאומי
גיוס נשים לשירות צבאי או לשירות לאומי אף הוא מהסוגיות שהעסיקו את הציבור בישראל בשנות החמישים. הרב הרצוג כמו רוב ההנהגה הדתית התנגד בנחרצות לגיוס נשים לצבא ופסק שהוא אסור על פי ההלכה.

ב-1953 נחקק חוק שירות לאומי שקבע כי כל בת דתייה שקיבלה פטור משירות בצה"ל חייבת לשרת בשירות לאומי אזרחי. חוק זה עורר התנגדות רבה בציבור החרדי וגם בקרב חלק ניכר מהציבור הציוני-דתי. גם הרב הרצוג הביע את התנגדותו לחוק הן בשל אמונתו ששירות לאומי בכפייה תחת מרות גברים פוגע בצניעותן של הבנות הן בשל חששו שהחוק יגרום לקרע בעם בין דתיים לחילוניים. עם זאת הוא התנגד בתוקף ליציאה של המפלגות הדתיות הלאומיות ("המזרחי" ו"הפועל המזרחי") מהממשלה במהלך המשבר הממשלתי שגרמה חקיקתו של החוק. את התנגדותו לחוק השירות הלאומי הוא הביע במכתב לראש הממשלה בן-גוריון, (תעודה מס' 5). הרב הרצוג המשיך להתכתב בעניין זה עם מחליפו של בן-גוריון, ראש הממשלה  משה שרת. בתשובתו לפניית הרב הצדיק שרת את החוק והסביר בפירוט מדוע לדעתו אין פגיעה בצניעותן ובאורח חייהן הדתי של הבחורות הדתיות המשרתות בשירות הלאומי על פי החוק החדש (תעודה מס' 6).

עמדתו של הרב הרצוג בעניין חוק השירות הלאומי עוררה ביקורת בקרב מקצת ממנהיגי הציונות הדתית (בעיקר אנשי 'הפועל המזרחי') ואנשי ציבור דתיים, שהיו בעלי גישה ליברלית יותר ותמכו בשירות הלאומי ואפילו בשירות צבאי של בנות דתיות. אחד מהם היה ד"ר אהרן ברט, מנכ"ל בנק לאומי. באוגוסט 1953 הוא שלח מכתב לרב הרצוג ובו הביע את אכזבתו מהתנגדותו של הרב לחוק השירות הלאומי ואת ביקורתו עליה. כמו כן הוא ביקר את עמדותיו השמרניות של הרב בשורה של סוגיות דתיות וחברתיות שהוא (ד"ר ברט) ראה בהן כניעה של הרב לחוגים החרדיים (תעודה מס' 7). בעניין זה ראו גם: נייר עמדה מטעם הרב הרצוג שבו הוא מסביר את העמדה הרשמית של הרבנות הראשית בעניין זה (תעודה מס' 8); מכתב מאיש 'אגודת ישראל' המתייחס לתלונות על פגיעות בצניעותן של נערות דתיות ולא-דתיות שהתגייסו לצה"ל (תעודה מס' 9).

יש לציין שלמרות הקרבה בין עמדת הרב הרצוג לעמדת אנשי 'אגודת ישראל' החרדית בסוגיית השירות הלאומי וסוגיות אחרות, היו בינו לבינם פערים אידאולוגיים ותרבותיים שכן יצחק הלוי הרצוג היה רב ציוני-דתי ובעל השכלה כללית רחבה ('רב דוקטור'). הפערים באו לידי ביטוי במכתב ששלחו נציגי הנהלת מרכז 'אגודת ישראל' לשר הדתות הרב יהודה לייב מימון ב-1949, ובו התנו את הצטרפותם לרבנות הראשית ב'מינוי רב ראשי שלישי מטעם אגודת-ישראל בארץ-ישראל בנוסף לשני הרבנים הראשיים' המכהנים (תעודה מס' 10). העמדת תנאי זה הייתה למעשה הבעת אי-אמון של המפלגה ביכולתו של הרב הרצוג לייצג אותה (לכאורה בתור הרב הראשי האשכנזי הוא היה אמור לייצג גם את אנשי 'אגודת ישראל' האשכנזים). מכאן אפשר ללמוד שעל אף הביקורות שקיבל הרב הרצוג מהאגף הליברלי של הציונות הדתית על שמרנותו הוא עדיין היה רב ליברלי ו'מתקדם' מדי מבחינת החרדים הלא-ציונים.

א.3. החינוך במחנות העולים
תחום אחר שידע מחלוקות חוזרות ונשנות בין המחנה הדתי לבין הנהגת מפא"י בשנים הראשונות למדינה היה החינוך. תחילתו במחלוקת על החינוך במחנות העולים. במחנות אלו הפעיל משרד החינוך בשנים 1948 – 1950 מערכת של 'חינוך אחיד', בשונה משיטת הזרמים שהונהגה במערכת החינוך הכללית (הזרם הכללי, זרם העובדים, זרם 'המזרחי' של הציונות הדתית וזרם החינוך העצמאי החרדי). החינוך האחיד נועד להקנות לילדי העולים חינוך ציוני חלוצי ברוח ערכי תנועת העבודה. זה היה חינוך חילוני במהותו, והוא עורר תרעומת רבה בקרב חלק מהעולים מארצות המזרח (בעיקר מתימן), שביקשו להקנות לילדיהם חינוך דתי. מנהיגי 'החזית הדתית' בכנסת, שחלק מתלונות העולים הדתיים הופנו אליהם, פתחו במאבק למען הנהגת חינוך דתי במחנות העולים. את המאבק הוביל ח"כ דוד צבי פנקס מ'המזרחי'. בנובמבר 1949 כתב פנקס בעניין זה לרב הרצוג
ודיווח לו על פעולתו בכנסת למען העברת החינוך במחנות העולים מידי אגף התרבות, המספק חינוך חילוני בלבד, לידי אגף החינוך שיאפשר הפעלה של חינוך דתי במחנות במסגרת שיטת "הזרמים". (תעודה מס' 11). משבר החינוך במחנות העולים התפוצץ ברעש גדול בראשית 1950 ומצא את ביטויו גם במכתב ששלח הרב הרצוג בתחילת 1950 לרבני העדה התימנית ובו עודד אותם להיאבק בראש וראשונה למען 'הצלת הילדים, ילדי תימן היקרים, מרשת ההעברה על הדת הפרוסה על-ידי כוחות ידועים מאנשי השלילה והכפירה' (תעודה מס' 12).

א.4 שמירת השבת
שמירת השבת במרחב הציבורי הייתה מן הסוגיות שהעסיקו רבות את קובעי המדיניות בישראל בשנותיה הראשונות. ככלל תמכו מנהיגי המדינה בחובתה של המדינה להימנע ככל האפשר מחילול שבת בפעילות הציבורית, אך שללו כל התערבות בעניין זה במרחב הפרטי. עניין ששב ועלה היה העבודה בשבת במפעלים חיוניים. בימים של מדינה שנאבקת על עצמאותה הכלכלית ומבקשת להגביר את הייצור עד כמה שאפשר סברו מנהיגי המדינה שאין למנוע עבודה בשבת במפעלים חיוניים. הם אף ציפו מהרבנות הראשית לתת תעודות כשרות למפעלי מזון שפעלו בשבת והיו בעיניהם מפעלים חיוניים. למשל ראש הממשלה משה שרת פנה לרב הרצוג בנוגע להחלטה של הרבנות למנוע תעודת כשרות ממפעל מזון שלפי תפיסתה מחלל שבת, וניסה לשכנע אותו שיש הצדקה הלכתית להכשיר את תוצרת המפעל בהשוותו בין תוצרת זו לבין החשמל שמפיקות תחנות כוח העובדות בשבת ושהרבנות התירה להשתמש בו. במכתב התשובה שלו הצביע הרב הרצוג על הבדלים הלכתיים בין ייצור החשמל בשבת, שיש בו לדעתו היבטים של 'פיקוח נפש', לבין תעשיית המזון, שהיבטים אלה נעדרים ממנה (תעודה מס' 13). כשלוש שנים לאחר מכן התערב גם ראש הממשלה בן-גוריון בשיח הפנים-הלכתי במכתב ששלח לרב הרצוג ובו הביע צער ותמיהה בנוגע לחרם שהטילו הרבנים הראשיים על מפעל לנייר העובד בשבת. לחיזוק עמדתו הוא ציין ספר הלכתי שהודפס בשבת על ידי לא יהודים, על פי עדות המדפיס, והתקבל כספר לגיטימי לשימוש (תעודה מס' 14).

בעניין זה ראו גם התכתבות בין שר הדתות הרב יהודה לייב מימון לשר החוץ משה שרת בנוגע לדיפלומטים ישראלים שקיבלו את פני המזכיר הכללי של האו"ם כשהגיע לישראל בחג ושרת, למורת רוחו של הרב מימון, הצדיק את קיום קבלת הפנים בטענה שהיא נעשתה למען אינטרס חיוני של המדינה (תעודה מס' 15).

א.5 היחס לזרמים לא-אורתודוקסיים
מחלוקות בין הרב הרצוג לראשי המדינה התגלעו גם בשאלת היחס לזרמים הלא-אורתודוקסיים. למשל בשנים 1955 – 1956 החליף הרב הרצוג מכתבים עם ראש הממשלה משה שרת ועם אנשי ציבור נוספים בנוגע להתנגדותו ליזמת הרב הרפורמי ד"ר נלסון גליק להקים בית כנסת רפורמי בירושלים. הרב הרצוג פנה אל שרת והפציר בו לנסות ולהשפיע על הרב גליק לחזור בו מהתכנית. שרת מצדו השיב שהוא מסרב להתערב בעניין בשל עקרון חופש הדת. (תעודה מס' 16)

א.6 החוקה לישראל והקמת הסנהדרין
ערב הקמת המדינה ובשנים הראשונות לקיומה עסק הרב הרצוג במפעל יצירה הלכתי: עיצוב מצע חוקה למדינת ישראל על פי עקרונות התורה והמשפט העברי, בהנחה שאפשר יהיה לשכנע את הרוב החילוני לקבל חוקה כזו, שתעוצב בהתאם לכללי המשטר הדמוקרטי. למצער חשב הרב שאפשר יהיה להכניס יסודות משמעותיים מתוך המשפט העברי לחוקה של המדינה החדשה. בינואר 1948, לאחר החלטת האו"ם על קבלת תכנית החלוקה לארץ-ישראל והקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית, כתב על כך הרב לד"ר מרדכי עליאש (תעודה מס' 17). עם זאת הבין הרב שהסיכויים שחוקה כזאת תתקבל קלושים, ובהמשכו של המכתב כתב על הצורך לפעול כדי למנוע את כוונותיהם של חוגים חילונים להנהיג במדינה שתקום נישואים וגירושים אזרחיים ואגב כך לשלול מן הרבנות את סמכויותיה הבלעדיות בענייני אישות שהעניקה לה ממשלת המנדט.

למרות רוח ההתחדשות הדתית שליוותה את מפעלו לכתיבת ההצעה לחוקה תורנית גילה הרב הרצוג הסתייגות מהרעיון שהעלה שר הדתות הרב יהודה לייב מימון לחדש את הסנהדרין בימינו. בהתכתבות בין השניים בעניין זה בשנים 1949 – 1950 פרס הרב הרצוג לפני הרב מימון שורה של בעיות המקשות את מימוש הרעיון מהיבטים הלכתיים וגם מהיבטים פוליטיים ומעשיים, והפציר בו לדחות את כינוס אספת הרבנים שיזם לשם כינון הסנהדרין (תעודה מס' 18).

א.7 סוגיית מיהו יהודי
השאלה 'מיהו יהודי?' בהקשר של חוק השבות עלתה ושבה ועלתה על סדר היום הציבורי בישראל בשנות החמישים. ב-1958 הורה שר הפנים ישראל בר יהודה לפקידי משרדו לרשום כיהודי כל מי שמצהיר בתום לב שהוא יהודי. הנחייתו זו חוללה סערה ציבורית ופוליטית. רבני ישראל והדיינים התכנסו לדון בעניין זה, ובעקבות הכינוס שלח המזכיר הכללי של הרבנות הראשית לבן-גוריון מכתב רשמי מטעם הרבנות ובו הביע את עמדת הרבנות (שהייתה גם עמדתו של הרב הרצוג) ולפיה הקביעה 'מיהו יהודי' צריכה להיעשות על בסיס ההלכה בלבד (תעודה מס' 19).

(למידע נוסף על עמדותיהם של מנהיגי ישראל בנושאי דת ומדינה, ראו: ארכיון המדינה, הסדרה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה שהלכו לעולמם)

ב. תקופת המנדט וימי הקמת המדינה: עיסוק בענייני היישוב והתנועה הציונית.
בסוף 1936 מונה הרב הרצוג למשרת הרב הראשי של יהודי ארץ-ישראל. במכתב לחותנו הרב שמואל יצחק הילמן הוא התייחס לתחושת ה'דחילו ורחימו' שליוותה אותו עם הצגת מועמדותו לתפקיד (תעודה מס' 20). אם בתעודות מתקופת המדינה ניכרים חילוקי דעות בין הרב הרצוג למנהיגי המדינה בסוגיות של דת ומדינה, הרי שבתעודות מתקופת המנדט, שקדמה להקמת המדינה, יש מקום נכבד לסוגיות ציבוריות שהרב הרצוג וההנהגה הציונית ראו עין בעין את דרכי הפעולה הראויות באשר להן. בסוגיות אלה נכללים הן ענייני הניהול הפנימי של חיי 'היישוב' והן דרכי המאבק בשלטון הבריטי למען חופש עלייה ולמען הקמת מדינה יהודית. להלן מבחר מתעודות אלה:

ב.1 'הבלגה או תגובה': הרב הרצוג וארגוני הפורשים
הרב הרצוג נכנס לתפקידו בעיצומו של 'המרד הערבי', שהחל באפריל 1936 ונמשך לסירוגין עד שלהי 1939. האירועים הקשים והנפגעים הרבים בקרב האוכלוסייה היהודית הביאו את ארגון האצ"ל לפתוח בסתיו 1937 בשורה של פעולות טרור נגדי כלפי האוכלוסייה הערבית. מעשי האצ"ל נעשו תוך הפרת המרות של הנהגת 'היישוב', שדגלה במדיניות של הבלגה ונקיטת פעולות הגנתיות בלבד, והנחתה את ארגון ה'הגנה' להימנע בכל דרך מפגיעה בחפים מפשע. הפולמוס 'הבלגה או תגובה' הסעיר את היישוב והרבנים הראשיים הביעו תמיכה במדיניות ההבלגה וחתמו על כרוז ציבורי שהוכתר בשם 'לא תרצח' וגינה במילים חריפות את פעולות הנקמה של האצ"ל. בכינוס של הנהגת הוועד הלאומי ונציגי רשויות מקומיות ביולי 1938 הביע הרב הרצוג התנגדות אישית חריפה לפעולות האצ"ל, הגדיר אותן 'דרך רשעי הגויים' ותיאר אותן כמעשי רצח של חפים מפשע, הפסולים מבחינה מוסרית ודתית (תעודה מס' 21).

גם בשנות הארבעים החזיק הרב הרצוג באותה עמדה והתנגד למעשי הטרור של 'ארגוני הפורשים', האצ"ל והלח"י נגד השלטון הבריטי. הוא חבר אל הראשון לציון, הרב הראשי הספרדי בן-ציון מאיר חי עוזיאל ויחד פרסמו כרוז הפונה 'לארגונים הפורשים' שבו הביעו התנגדות חריפה לפעולותיהם וקראו להם לחדול מהן: 'הדרך אשר אתם הולכים בה פסולה היא, אסורה היא באיסור חמור מאוד מדין תורתנו הקדושה, פיגול היא מבחינת מוסר היהדות, מבאישה היא את ריחנו, משמיצה היא את יהדותנו בין העמים, והיא מוליכה את ישובנו להרס ולאבדון...", כתבו הרבנים (תעודה מס' 22).

עם זאת, בינואר 1945שלחו שני הרבנים הראשיים מכתב לרב הראשי למצרים, ובו ביקשו ממנו לפעול למען חנינה לאנשי לח"י אליהו חכים ואליהו בית-צורי, שנידונו למוות במצרים על רצח הלורד מוין, אם כי את מעשה התנקשות עצמו כינו 'תועבה' (תעודה מס' 23). מכתב זה נותן ביטוי לפעולות שנקט הרב הרצוג כדי לסייע לאסירי המחתרות מטעמים הומניטריים למרות התנגדותו לפעולותיהם.

ב.2 יחסים עם השלטון הבריטי והמערכה המדינית למען הקמת מדינה עברית
בתקופת המנדט גילה הרב הרצוג מעורבות בקשרים שבין הנהגת היישוב לבין ממשלת המנדט. למעורבות זו היו שתי פנים: בתקופת מלחמת העולם השנייה עודד הרב את התגייסותם של חיילים יהודים מארץ-ישראל לצבא הבריטי ושלח מכתבי עידוד ותמיכה למנהיגי בעלות הברית ומפקדים בכירים בצבא הבריטי. למשל ביוני 1942, ערב המערכה הגורלית במדבר המערבי שהסתיימה  בקרב אל-עלמיין, שלח מכתב אל מפקד הכוחות הבריטיים בארץ-ישראל ובו הביע את אמונתו בניצחון הבריטים בקרב שאותו תיאר כקרב בין 'בני אור' ל'בני חושך' (תעודה מס' 24).

מאידך גיסא היה הרב הרצוג שותף למאבק הציבורי שניהלו היישוב היהודי והתנועה הציונית נגד הגבלת העלייה ומדיניות 'הספר הלבן' של שלטונות המנדט בזמן המלחמה ולאחריה. פעילותו באה לידי ביטוי בהעתק של מכתב להנהלת הסוכנות שקיבל הרב הרצוג מרבני העיר חיפה המתייחס לגירושם מהארץ של מעפילי האנייה 'יציאת אירופה תש"ז' ('אקסודוס') ולפנייה של הרבנים אל המעפילים בבקשה שיסכימו לרדת מהאנייה על אדמת צרפת (תעודה מס' 25).

הרב הרצוג היה שותף גם במערכה המדינית שניהלה התנועה הציונית למען הקמת מדינה יהודית. בתוקף תפקידו הוא הופיע והעיד לפני ועדת החקירה אנגלו-אמריקאית לענייני ארץ-ישראל במארס 1946 . בדבריו הציג את התביעה להקמת מדינה יהודית מנקודת ראותו הדתית (תעודה מס' 26) (לתרגום מרבית עדותו לעברית ראו: "יחיד בדורו – מגילת חייו של הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, ראש רבני ישראל", הרב שמואל אבידור הכהן, כתר, ירושלים, 1980, עמודים 207 – 211). כשנה וחצי מאוחר יותר הופיע הרב הרצוג גם לפני ועדת אונסקו"פ - הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל (לתרגום עדותו ראו: "יחיד בדורו", עמודים 233 – 240). לאחר שעצרת האו"ם קיבלה את המלצת הוועדה להקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בארץ-ישראל (החלטת החלוקה), ובעת שהתעוררו קשיים רבים במערכה הצבאית שנפתחה וקשיים מדינים שהעמידו בספק את יישום החלטות האו"ם, פנו הרב הרצוג ועמיתו הרב עוזיאל בפברואר 1948 במברק לנשיא ארצות הברית הארי טרומן. הם ביקשו ממנו שיפעל במלוא סמכותו ליישום החלטת האו"ם ולמניעת התוקפנות הערבית כלפי היישוב היהודי (תעודה מס' 27).

ב.3 עצמאות ומלחמה
ב-14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח), מייד אחרי ההכרזה על הקמת המדינה, שלח הרב הרצוג מברק לראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון ולשרי ממשלתו ובו בירך אותם במילים נרגשות לרגל הקמת המדינה (תעודה מס' 28).

ההכרזה על הקמת המדינה התרחשה בשעה שקרבות קשים בין יהודים לערבים ניטשו במקומות שונים בארץ-ישראל. בחודשים הראשונים למערכה סבל הכוח היהודי מקשיים רבים. כמה יישובים יהודיים מבודדים נותקו והיו שרויים במצור חלקי והתחבורה אליהם ומהם התנהלה רק בשיירות משוריינות, שהיו נתונות להתקפות מצד הכוח הערבי. כזה היה גורלם של יישובי גוש עציון. לנוכח מצבם הביטחוני הקשה של יישובי הגוש שלח מזכיר כפר עציון דב קנוהל בפברואר 1948מכתב לרבנים הראשיים ובו שאלות הלכתיות בדבר התרת פעולות ביטחוניות בשבת מטעמי 'פיקוח נפש'. הרב הרצוג שלח לו במענה תשובה הלכתית מפורטת המתירה חלק ניכר מהפעולות(תעודה מס' 29). מכתב זה הוא חלק מהתכתבות ענפה של הרב הרצוג עם רבנים ואנשים אחרים בעניינים הלכתיים השייכת לסוגת השו"ת (שאלות ותשובות). התחשבותו של הרב בצרכים הביטחוניים של המדינה הצעירה באה לידי ביטוי בהיתרים הלכתיים נוספים שנתן לפעולות של כוחות הביטחון בשבת.

על האוסף
התעודות מארכיון הרב הרצוג המוצגות לעיל אינן אלא דוגמאות ספורות מתוך אלפי מסמכים העוסקים בעניינים שונים ומגוונים שנמצאים באוסף. חלק הארי של החומר כולל תיקי מסמכים מפעילותו הציבורית והתורנית של הרב מתקופת כהונתו בתפקיד הרב הראשי לארץ-ישראל ולמדינת ישראל. כמו כן יש באוסף מעט מסמכים מתקופת כהונתו כרב באירלנד (1916 – 1936) ומתקופות שקדמו לה. יש בו גם תיקים שעניינם חייו האישיים של הרב, הפעולות שנעשו להנצחתו ולשימור מורשתו אחרי מותו, ותיקים מהפעילות הציבורית והאישית של רעייתו הרבנית שרה הרצוג ושל בני משפחה נוספים. סוגי החומרים העיקריים הקיימים באוסף הם התכתבויות של הרב הרצוג עם גורמים שונים, שאלות ותשובות שלו ושל אחרים בעניינים הלכתיים, מאמרים שלו ושל אחרים, תדפיסים וכתבי יד של דרשות, נאומים ושיעורים שלו, רשימות בכתב ידו וקטעי עיתונות.
המסמכים עוסקים במגוון רחב של ענייני דת, ציבור וחברה. חלקם מוצג בפרסום זה. עניינים אחרים הם: הצלת יהודים בזמן השואה, סיוע לניצולי השואה, הקשרים של הרב עם גורמים בממשלת המנדט לפני הקמת המדינה ועם משרדי ממשלת ישראל לאחריה, המשמעות הדתית של הקמת המדינה, קשריו של הרב הרצוג עם קהילות בגולה, ענייני דת ומדע, התמודדותו של הרב עם שאלות הלכתיות במגוון עניינים דתיים (כגון: בית הכנסת, תפילות, שבת, חגים, כשרות, טהרת המשפחה, נישואים וגירושים ודיני ממונות) ועוד.

עורכים ותודות
ערך והקדים מבואות: יאיר פרץ
עריכה לשונית: יהודית שמש
עריכה אנגלית: לואיז פישר
עריכת תוכן באינטרנט: אורנית לוי
סריקות: מאיה רביניאן ושלמה מארק
תרגום: תרגומי איכות

תודתנו נתונה לעובדי ארכיון המדינה ולכל מי שסייע בהכנת פרסום זה.