היוזמת סאדאת לנאום בכנסת ותגובת ממשלת ישראל

ב-9 בנובמבר נאם הנשיא סאדאת במועצת העם המצרי בנוכחותו של 'האח למאבק' יאסר ערפאת, ותיאר את מאמציו לקדם את השלום שהחלו, לדבריו, עוד בשנת 1971 ונמשכו לפני מלחמת 1973, במהלכה ואחריה. הוא שיבח את הנשיא קרטר על פועלו לכנס את ועידת ג'נבה ואמר שעל אף תמיכתה של ארצות הברית בישראל גילה קרטר רגישות ופתיחות לבעיה הפלסטינית והעמיד אותה במקומה הנכון. סאדאת קיבל בברכה את העניין שגילו המעצמות בבעיית המזרח התיכון אך הוסיף שהן אינן יכולות לכפות את דעתן. הוא הכריז שילך לג'נבה כדי לתבוע נסיגה ישראלית ואת זכויות העם הפלסטיני. הוא חתם את דבריו בקטע שלא תוכנן מראש: 'אני נכון לנסוע לקצה עולם אם יש בכך למנוע פציעה, אפילו לא הריגה, של אחד מבניי החיילים. ישראל תופתע בוודאי לשמוע אותי אומר כעת: אני נכון ללכת אליהם, לביתם, ל"כנסת" עצמה, ולהתווכח אתם. (מחיאות כפיים)'.

הדברים הובאו בסקירה של המרכז למחקר ותכנון מדיני של משרד החוץ (תעודה מס' 17) אך תחילה לא זכו ליחס רציני. קרטר קיבל אותם בברכה, אך בוושינגטון עדיין היו טרודים בסידורים לוועידת ג'נבה. כשעיתונאים שאלו את בגין למחרת לתגובתו, אמר ראש הממשלה: 'אם אין זו מליצה, והנשיא סאדאת אכן מוכן לבוא לירושלים לכנסת – אנו מברכים על נכונות זו'. הוא הוסיף שהודיע בעבר על נכונות להיפגש עם סאדאת, אך ישראל דוחה על הסף את התנאי שהעמיד: נסיגה ישראלית לקווי 1967 והקמת 'המדינה הקרויה פלשטינית'. סאדאת יוכל להביא עמדות אלו לוועידת ג'נבה.

בהודעה לעיתונות שפרסמה לשכת ראש הממשלה ב-10 בנובמבר נמסר שאם סאדאת יחליט לבוא לירושלים הוא יתקבל בכל הכבוד הראוי לנשיא. בערב חזר בגין על דברים אלו בפני משלחת של הוועדה לשירותים צבאיים של בית הנבחרים האמריקני, שביקרה בישראל ועמדה להיפגש עם סאדאת. בגין הוסיף שהוא ישמח לפתוח עמו בשיחות על שלום, אך הוא שב ודחה את הדרישות שהציב סאדאת בנאומו (תעודה מס' 18, נספח באנגלית). בקהיר חזר סאדאת בפני המשלחת על נכונותו לנסוע לישראל ולשבת עם כל 120 חברי הכנסת. הוא ציין שטרם קיבל תגובה רשמית והזמנה לבוא לירושלים. סאדאת הוסיף שהוא מוכן לתת לישראל ערבויות של ארצות הברית ושל כל מדינה אחרת, אך ההסכם שייחתם עם ישראל לא יהיה הסכם חלקי נוסף. 'הפעם נלך לכונן הסכם בר קיימא'.

למחרת שידר בגין את פנייתו לעם המצרי בשפה האנגלית (תרגום לעברית בתעודה מס' 19). הנאום זכה להדים רבים, אם כי העיתונות במצרים דחתה את טענתו שבני ישראל בנו את הפירמידות… בהדרגה השתכנעה ההנהגה הישראלית שסאדאת אכן מתכוון לבקר בירושלים. ב-13 בנובמבר דנה ממשלת ישראל באפשרות של הביקור. בגין אמר שאסור להגזים בחשיבות העניין הזה אך הצהרת סאדאת היא בכל זאת התפתחות חיובית. הוא ביקש למסור הזמנה רשמית מעל דוכן הכנסת. דיין הביע חשש שהמהלך יעקוף את ועידת ג'נבה ויסכן את ההבנות שהושגו עם ארצות הברית. הוא גם העלה את החשש שמדובר ב'אליבי לקראת פתיחה במלחמה', ואם המהלך ייכשל כי ישראל לא תקבל את תנאיו ייגרר סאדאת לפעולה צבאית.

על רקע העוינות בין שני העמים והפתעת יום הכיפורים היו שחשדו שמדובר במהלך שנועד לצבור נקודות בדעת הקהל או אף בתרמית. ב-15 בנובמבר הזהיר הרמטכ"ל מרדכי (מוטה) גור בריאיון ב'ידיעות אחרונות' מפני האפשרות שהביקור הוא תרמית שנועדה לכסות על התקפה מצרית. הוא אמר ש'לנשיא מצרים צריך להיות ברור שאם הוא מתכנן הונאה נוספת, נוסח מלחמת יום הכיפורים, כוונתו ברורה לנו; אנו יודעים שצבא מצרים נתון בעיצומן של הכנות לפתוח במלחמה נגד ישראל, לקראת שנת 1978, למרות הכרזות סאדאת על נכונותו לבוא לירושלים'. גור דיבר על רקע תמרון נרחב שערך הצבא המצרי באותם ימים בצד דיווחים על גיוס מילואים וחיזוק מערך האימונים. הוא חשש כנראה שהדרג הצבאי יואשם שלא התריע, כפי שהואשם בדוח ועדת אגרנט אחרי מלחמת יום הכיפורים.

גם מי שלא ראה במהלך תרמית היה מודאג מן האפשרות שסאדאת יצפה לתמורה ישראלית ממשית למחווה הגדולה שעשה בבואו לירושלים. היה ברור שיציג עמדות נוקשות, שישראל לא תוכל להיענות לתביעותיו, ושהדבר עלול להביא להידרדרות ביחסי המדינות ואף למלחמה. אף על פי כן דחה בגין את התחזית הקודרת של גור, וגור קיבל נזיפה משר הביטחון עזר ויצמן. ב-15 בנובמבר הודיע בגין בכנסת על הזמנה רשמית לנשיא סאדאת ובאותו יום העביר לשגריר לואיס העתק של מכתב ההזמנה שנשלח במברק לשגריר ארצות הברית בקהיר. העתק מן המכתב הועבר גם לנשיא קרטר לצד מסר מבגין שתקוותו להיפגש עם סאדאת עומדת ככל הנראה להתגשם (תעודה מס' 21). גם הציבור התחיל להתלהב, מהרעיון, ובעל המלון הירושלמי הוותיק "מלון המלך דוד" אף כתב לבגין והציע שסאדאת יתארח במקום (תעודה מס' 20).

 

שגריר ארצות הברית בקהיר מסר את מכתב ההזמנה לסאדאת מיד עם שובו מדמשק לאחר פגישה עם נשיא סוריה חפז אל-אסאד. בפגישתם ביקש אסאד לשכנע את סאדאת לא לנסוע לירושלים. סאדאת הבטיח שלא יפעל לשלום נפרד עם ישראל, אולם מצבם הקשה של הצבא ושל הכלכלה המצרית אינו מותיר לו בררה. הוא הציע לסוריה ללכת בדרכו ולזכות בסיוע האמריקני, כפי שהובטח למצרים. אסאד גילה חשדנות רבה כלפי 'היהודים' והאשים את סאדאת שכבר הגיע לעסקה עם ישראל בתיווך ארצות הברית. סאדאת כמובן הכחיש. הביקור הסתיים כשחילוקי הדעות עומדים בעינם. סוריה גינתה את סאדאת אך בינתיים שמרה על טון מאופק. לאחר שגם אסאד לא הצליח לשנות את דעתו של סאדאת התפטר שר החוץ פהמי וגם סגנו סירב למלא את מקומו. סאדאת מינה את בוטרוס גאלי, איש אקדמיה נוצרי-קופטי, לשר החוץ בפועל. מן ה-18 בחודש הלכו וגברו ההתקפות על סאדאת מצד ברית המועצות, לוב, עיראק והפלסטינים. סוריה הכריזה על אבל לאומי וסעודיה פרסמה הודעת גינוי. אך הצבא ורוב הציבור במצרים גילו תמיכה בסאדאת.