ה"עליכם לספר לי בפרוטרוט כי פרוטרוט אהבה נפשי" – רחל של המכתבים מול רחל של השירים

סער ודומי, צהל ובכה,

פצע וצורי, נחת ודווי

מלים אלה בשירה של רחל "זמר" מבטאות יותר מכל את הניגודים שבאופיה: כמיהה לקשר מול הסתגרות, שלווה ועולם פנימי עשיר ויכולת למלא את עולמה לבדה מול סערת נפש, זעקה על גורלה שהתאכזר אליה ולעומתו השלמה ויכולת ליהנות מחלקה, פער בין מרד נואש נגד גורלה ובין הכנעה מפויסת. הנה כמה מחשבות שעלו בעת קריאת המכתבים:

רחל הייתה משוררת אינדיבידואלית. היא העידה על עצמה ש"רק על עצמי לספר ידעתי" ובכל זאת, יותר ממה שהיא עצמה הייתה מודעת, היא הייתה פה לחלוץ בן העלייה השנייה וביטאה בשיריה הליריים את התחבטויותיו, לבטיו, קשיי ההסתגלות וההגשמה.  רחל עסקה בכתיבת שירה מאוד אישית אך במכתביה היא מתגלה כאדם מעורב ודעתן  והביעה דעות מגובשות על ההתרחשויות החברתיות והציבוריות בארץ ישראל. היא ויתרה על חלומות הציור והנגינה מתוך הכרה שבארץ ישראל יש לפעול באופן מעשי ולעבוד את האדמה. ועל כן גם הלכה אחרי חנה מייזל (שוחט) לחוות הלימוד הראשונה לנערות בכנרת. כפי שהעידה בשיריה היו אלה הימים היפים בחייה. שם נהנתה מעבודת האדמה וגם הצליחה להשתלט על השפה העברית. רק כשלא יכלה עוד לעבודה מפאת מחלתה בחרה להתמקד ביצירה תרבותית ובהחייאת הלשון העברית והתרבות העברית. אבל גם בשיריה נתנה מקום רב להגשמה המעשית בעבודה חקלאית.

"במסגרת הרים זוהרים מי תכלת שלווים…ללא סוף אוהבת אני את הכנרת…" ממכתבה של רחל לשולמית, 1913. בחלק הקרוב של התמונה המושבה כנרת. בחלק הרחוק: חוות העלמות של חנה מייזל (צולם ב- 1911).

המכתבים של רחל לשולמית, ידידת נעוריה,  משלימים עבורנו פרטים על אישיותה המורכבת של רחל, שאותם קשה לדלות מן השירים. מטבע הדברים במכתבים לחברה הקרובה הרשתה רחל לעצמה לבטא מחשבות שהשירים אינם מהווים פלטפורמה מתאימה להן. ארבעה מן המכתבים כתבה רחל ב-1913. הראשון מביניהם כתבה מכנרת. את שלושת האחרים כתבה מטולוז, שם למדה אגרונומיה. שאר המכתבים הם מן השנים האחרונות לחייה (1925 – 1931), מזמן שהותה בבית החולים בצפת ומתקופת מגוריה בתל אביב. המכתבים עוסקים בחלומותיה, תקוותיה ואכזבותיה של רחל בצד בעיות היום יום, קשיי המחלה והחיים בכלל, מהדהדים בהם יחסיה עם אחיה יעקב ואחותה שושנה ועם ידידיה. המכתבים מאפשרים לנו להבין טוב יותר את משמעות השירים ואת המקום שממנו צמחו, מה בחרה להכניס לתוכם ומה השמיטה מהם. מהם הצדדים באישיותה –  שלהם נתנה ביטוי במכתבים אך נמנעה מהם בשירים ומהם הנושאים שהיה לה קל לבטא בשירים אך נמנעה מהם במכתבים.

רחל בתוך התרבות בת זמנה: במכתבים ניכר החיבור העמוק של רחל לתרבות והספרות מכל העולם. רשימת היצירות העדכניות ביותר לתקופתה בתחום השירה, הפרוזה והתאטרון, המוזכרות במכתביה היא מרשימה ומקיפה ביותר, במיוחד בשפות – רוסית וצרפתית.  ניכר שרחל הייתה מצויה היטב בתרבות העולם של זמנה, גם אם חיה בפינה רחוקה שלו באותו זמן. בבואה לארץ החליטה להינזר מן הרוסית, שפת אימה, שבספרותה  הייתה בת בית, ולעמול וללמוד עברית. היא המירה שפה עשירה וספרות עמוקת רבדים בשפה מתחדשת שהייתה אז עדיין מוגבלת וספרותה דלה, וכתבה בעברית על החיים המתחדשים בארץ ישראל. ועם זאת בסדר העדיפויות שלה קדמה עבודת האדמה לעשייה התרבותית. באחד המכתבים היא מתלוננת בפני שולמית על "הצעירים הארץ ישראליים שנוהרים ממקומות העבודה העירה משום שהקרשים (אמנויות הבמה) הרעילו את דמיונו של הנוער. אותי זה מעציב, ואותך?".  גם כשהיא נאבקת להמשיך להשתלם בשפה ולרכוש בה מיומנות, והמאמצים ניכרים היטב בכתיבת המכתבים – שיש בהם מעידות דקדוקיות ועקבות של שפה נרכשת, ניכר שכוח הרצון , ההשכלה הרבה והרגישות לשפה מצליחות להפיק ביטוי מדויק לרגשותיה והלך מחשבתה.

רחל השנונה והביקורתית: המכתבים כתובים באותה שפה בהירה ומדויקת שאנחנו מכירים מן השירים,  אבל בעוד השירים מבטאים הלך רוח לירי ורך המכתבים מבטאים דווקא נוקשות, ביקורתיות ובריחה מסנטימנטליות. פה הרשתה רחל לעצמה להתבטא בחריפות ובביקורתיות על כתיבתם של אחרים  – לפעמים אפילו בסרקזם, כיוון שעין הציבור לא הייתה אמורה לשזוף מכתבים אלה. בלשון חדה ולפעמים חסרת רחמים היא בוחנת את היוצרים בני תקופתה ונראה שאת הנשים שביניהם אף יותר. כך היא כותבת על הסופרת היהודייה-צרפתייה אירן נמירובסקי: "נהניתי מבלי להתעניין…איזה נסיון חיים, איזו מיזנטרופיות באשה צעירה כל כך. אותי זה מדכא מאוד ובייחוד שהיא בחרה דווקא ביהודים לנפשות הפועלות שלה. מה יאמרו הגויים?". על השירים של המשוררת אלישבע (ביחובסקי) היא כותבת: "בחיי, היא מרפאה אותי ממחלת השירים שלי., האשה הזאת! דעתי היא: אם אין לסופרת כשרון, אלא כשרונון, יהי נא לה לפחות מה שאין לגבר הכותב, כלומר חן נשים, אלגנטיות, קפריזיות חביבה…". ובמכתב אחר על חנה רובינא: "הראית את כתר דוד? מעניין מה רשמייך. רובינה הכזיבה הפעם, רובינה זו המקסימה במשחקה הדק ב"הדיבוק" גסה פה להרגיז! אבל איזה יופי חיצוני, אלוהים אדירים! מה הייתי עושה לו ניחנתי ביופי כזה?". אבל גם מעצמה רחל אינה חוסכת ביקורת. נראה שקובץ שיריה השני "מנגד" גרם לה פחות קורת רוח מן הקובץ הראשון "ספיח". היא מביעה תקווה שהביקורת תפסח על הוצאתו לאור של "מנגד": "לא מדובשך ולא מעוקצך".

גם כשהביקורת מהללת היא לא חוששת להביע דעה עצמאית שונה: "אני קוראת את Byron של מורוא. לפי שעה אינני בהתפעלות עצומה. יען שציפיתי ליותר, אחרי המנוני הביקורת הצרפתית. בכלל אני באה לכלל דעה שהביקורת עניין חשוד הוא וכי אין לתת אמון בה". אבל במכתבים אחרים היא מספרת גם על כותבים שמיצירותיהם נהנתה ושאת כשרונם היא מעריכה. היא כותבת לשולמית: "את רשימתך הנחמדת קראתי פעמיים, מתוך הנאה, המהולה במשהו של גאווה משפחתית! המשיכי ברוח זו! הרי יש לך המון רשמים וזיכרונות שלא ניצלת גם במקצת. את היחידה בכל ספרותנו שהקריאה בך מקילה את נטל המציאות ולא מכפילה אותה כמעשה אחרים".

גם בקשריה החברתיים ניכרים קשיים הנובעים מאופייה הביקורתי והלא סלחני לעיתים. רחל מודעת לקוצר הרוח שהיא מפגינה כלפי ידידיה, שאינה מפסיקה לבחון את נאמנותם ועל כן מקשה עליהם את השהות איתה. כשהיא חשה לא רצויה היא מתכנסת ורואה בעצמה "זאב פרוש" ואומרת מתוך שכנוע עצמי שטוב לה כך. היא כותבת לשולמית: "מניה נסעה בלי ברכת שלום ממני, ביודעים וטוב ככה מאשר פרידת קרח. כי לבסוף נתרוקנו יחסינו מכל שמץ לבביות. משונה הדבר וגם מצער. אבל הכרחי לשם כנות…". במכתב אחר היא כותבת על קשריה עם ידידתה רחל כהן: "האם רואה את לפעמים את רחל כהן? מוזר עד כמה נפסק כל קשר בינינו שהיה לכאורה עמוק מאוד. האשמה כמובן בי, שכן אני מעודי הפכפכת. כנראה שבפחות מחצי יובל שנים של ידידות אין ליבי מודה..".  במכתב אחר היא מקוננת על בדידות:  "אני שרויה בבדידות מוחלטת וטוב לי ככה. אבל באותה שעה אני יודעת כי אין זה טוב כלל וכלל, כי תנועה במורד היא זאת…".

רחל הכמהה לחברים: בו בזמן מתגלה ברחל אהבת אדם. היא אוהבת חברה וכמהה לביקורי חבריה וקרוביה. במכתבים היא מבקשת שיבקרו אותה ושלא ישכחוה. היא נזכרת בגעגוע בתקופה שבה חיו היא ושולמית בירושלים ובביקוריה המנחמים והמעודדים אצל שולמית. היא מתלוננת כשאינה מקבלת מכתבים: "למניה אתם כותבים ולי אינכם כותבים? טוב, טוב…אלה הם "בני העיר" בימינו…ואולי צדקתם. הרושם האחרון ממני, לפני ששה שבועות איננו מעורר לכתיבה…". היא מבקשת לספר לה הכול, לרדת לפרטים: "ועליכם לספר לי בפרוטרוט כי פרוטרוט אהבה נפשי".  מבית החולים בצפת היא כותבת: "אמרי לו (לאהרן, אחיה של שולמית) שמא יכתוב לי? יחסי למכתבים פה יחס של עין שלא תדע שובע". עם ד"ר משה קריגר, הרופא שטיפל בה בצפת, קשרה רחל קשרים חמים במיוחד ובכמה מן המכתבים היא מספרת על כך לשולמית. עדותה זו מצטלבת עם תיאורו של קריגר עצמו, שאורי מילשטיין מביא בספרו: רחל, שירים, מכתבים, רשימות, קורות חייה, 1985, ע' 44: "בצאתה את בית החולים עברה לתל-אביב. גם אני עקרתי לשם והייתי מבקר אצלה לעתים. תמיד הייתה מסיטה את השיחה מענייני המחלה לשאלות ספרות ורוח. ובשובי לביתי מביקור אצלה הייתי מוצא בשולי חלוקי הלבן פתקים כחולים ועליהם רשומים שיריה".

במכתביה של רחל ניכרת התביעה למסירות מצד ידידיה  ולעומתה גאווה ואי רצון להסתמך על עזרתם. היא מקטרגת על ידידים ששכחו אותה אבל די היה במעט תשומת לב כדי להפיג את מרירותה. האכזבות שהנחילו לה ידידיה לא גרמו לה לוותר. היא ממשיכה לכמוה לחום האנושי ומשלימה עם הפירורים. רגע אחד אחר כך היא מסתגרת, בוחרת בבדידות ואינה רוצה בנדבת אהבה: "אינני מחשיבה את יחסם הטוב של "סתם" מכירים כי בתקופה נפשית זו, העוברת עלי, אני זקוקה ליחס יציב ואיתן, שאיננו מתפורר ממילת רוגז אחת ויודע להבין ולסלוח. ועל כן עשיתי ליקוידציה לכל מכירים סתם".  גאווה ופיוס, קנאה וסליחה מתחלפות זו בזו. נראה שלתחושת הבדידות והבגידה אכן הייתה אחיזה במציאות. בספרם של מרדכי שניר ושמעון קושניר רחל ושירתה מבחר דברי זכרונות והערכות, 1971, שבו נאספו דברים שכתבו עליה ידידיה ומכריה רבים מהם כותבים על נקיפות המצפון שאחזו בהם נוכח מותה בבדידות.

קטע ממכתבה האחרון של רחל לשולמית, שבועות ספורים לפני מותה

ההומור במכתביה: בכל זאת מצאה לה רחל מפלט מן הבדידות בהומור. בהקדמה לפרסום זה של מכתביה הקדיש מוקי צור מקום נרחב להומור בעולמה של רחל ועל כן לא ארחיב. ההומור ניכר ברבים מן המכתבים. אחת הדוגמאות היא תיאורה את המתרחש בבית החולים בצפת בעת אשפוזה שם, תמונה שיכולה הייתה להצטייר כתמונה עגומה של חולים אשר סובלים מאוד מן השחפת אך תחת עטה של רחל מודגש הגיחוך שבאומללות. במכתב אחר מבית החולים בצפת היא כותבת: "איזו מתת אלוהים הוא הומור, וכמה יקר המציאות! לו קמו לנו בספרותנו העברית דיקנסים ומרק טווינים, ולא – צר, צר על ילדי ישראל! הזוכרת את את דברי זרטוסטרה אלה: "בני אדם ממעטים לצחוק. רק זה חטאנו הקדמון". את בהומור של רחל הבחינה גם שולמית קלוגאי ונתנה לכך ביטוי בדברי ההספד על רחל: "כולנו מכירים את שירי רחל, שירים ליריים, ספוגי תוגה וסבל. אולם רק מועטים יודעים באיזה חוש מבורך של הומור חוננה המשוררת…". דבריה של שולמית מבטאים במידה רבה את הפער בין רחל של השירים ורחל של המכתבים וחיי היום יום.

רחל במחלתה: שיריה ומכתביה של רחל מלמדים על הפער העצום בין הרצון לחיות חיים שוקקים ומלאים עשייה וקשרים אנושיים ובין הבדידות הגדולה שנכפתה עליה עם מחלתה. היא מתארת בפני שולמית את מכאוביה. ניכר שהיא סובלת מאוד ממחלתה, שזו משביתה אותה מעשייה. היא חוזרת ומתלוננת על אובדן ההשראה וחוסר יכולתה לכתוב: "אני, כלומר בת שירתי, מנמנמת (בחינת הר געש נרדם…). אפשר לומר שבמשך חודשים לא נגעתי בקולמוס – היאומן כי יסופר?". ועם זאת, היא מסרבת להיות אומללה ומתעקשת להמשיך לחיות, לכתוב, להשכיל, לשמור על הקשרים החברתיים שלה. היא לא מפסיקה לרגע להיות מעודכנת בשירה ובספרות, היא מקפידה לבקר בתאטרון ומכתביה עוסקים הרבה פחות ממה שהיינו מצפים במחלתה ויותר בעולמה החברתי והתרבותי.

לאחר מותה נקברה רחל בבית הקברות שעל שפת הכנרת ביום ל' בניסן תרצ"א (16 באפריל 1931) והיא בת 41 שנים. רחל, שמפאת מחלתה, נאלצה להתרחק מן המקום אותו אהבה כל כך, ששיריה ביטאו את געגועיה העצומים לחיי ההגשמה בכנרת ובדגניה, ושמכתביה לעומת זאת ביטאו הסתגלות למציאות החיים בעיר ויכולת ליהנות מן החיים שנכפו עליה נוכח מחלתה, נקברה בכנרת על פי בקשתה כפי שביטאה אותה בשירה:

אם צו הגורל

לחיות רחוקה מגבוליך –

תתניני כנרת,

לנוח בבית קברותיך

רחל

 

כתבה: מיכל זפט