אהחלטת החלוקה

ב- 29 בנובמבר 1947 (י"ז בכסלו תש"ח), החליטה עצרת האומות המאוחדות (האו"ם) על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (תוכנית החלוקה). עוד נקבע כי ירושלים וסביבתה יוכרזו כשטח תחת פיקוח בינלאומי. ההחלטה התבססה על המלצות חברי "הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל" (ועדת אונסקו"פ) אשר מסקנותיה הוגשו לאו"ם, ב-31 באוגוסט 1947

מתוך תיק בארכיון המדינה מפה 1 /127

ההסתדרות הציונית והנהגת היישוב היהודי תמכו בהמלצות הוועדה למרות הקושי שבדבר והשטח המצומצם שהוקצה ליישוב.

לעומתם, נציגי הערבים הצהירו על התנגדותם להחלטה ואף הזהירו כי התנגדות זו עלולה להיות אלימה.

ממשלת בריטניה הודיעה כי לא תתמוך ולא תתנגד לתכנית החלוקה, ובהתאם לכך נמנעה בהצבעה על המלצות הועדה. ההמלצות הובאו להצבעה בפני עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר.

בעוד בארץ עקבו בדריכות אחר שידור ההצבעה, קרא נשיא העצרת, אוסוולדו ארניה מברזיל, את שמות המדינות בזו אחר זו לפי הא"ב האנגלי.

 

ההצעה התקבלה ברוב קולות: 33 בעד, 13 נגד, 10 נמנעו ומדינה אחת נעדרה.

טופס ההצבעה מופיע בתיק א 6 / 395 בארכיון

 

להחלטת החלוקה קדמה עבודתה של ועדת אונסקו"פ שתוצג בפירוט בפרק הבא.