במבחר תעודות המביעות את השקפתו המשפטית

ב.1 | מבוא

ביום ד' באדר תשנ"ב, 9 במרס 1992, הלך לעולמו ראש הממשלה השישי, מנחם בגין. לפניכם תעודות ממקצת מהתבטאויותיו של בגין בענייני חוק ומשפט. תעודות אלה נאספו במהלך הכנת כרך ההנצחה לבגין.

התעודות מציינות גם מלאות עשרים שנה לחנוכת בניין בית המשפט העליון.

פגישה בלשכת ראש הממשלה. מימין לשמאל: שר האוצר שמחה ארליך, היועץ המשפטי לממשלה פרופ' יצחק זמיר, ראש הממשלה מנחם בגין ושר המשפטים שמואל תמיר. צלם חנניה הרמן, לע"מ

ב.2 | היבטים משפטיים בפעילותו של ראש הממשלה מנחם בגין

מנחם בגין היה הראשון מבין ראשי הממשלה שהחזיק בהשכלה משפטית פורמלית, אם כי לא עבד מעולם כעורך דין. השכלה זו הטביעה בו חותם עמוק. היא יצרה את אחד המאפיינים החשובים של השקפת עולמו והשפיעה על חלק ניכר מפעילויותיו במדיניות חוץ ופנים. הוא הקפיד שפעולותיו הציבוריות לא תחרוגנה מגבולות החוק ושתעלנה בקנה אחד עם החלטותיה של המערכת המשפטית. בהיותו ראש הממשלה קבע בגין שהחוק ומערכת המשפט עומדים לעולם מעל הממשלה. 'יש שופטים בירושלים', אמר לאחר שבג"ץ קיבל את עמדת המדינה בנוגע להפקעת קרקעות היישוב בית אל ב־1978. כמו כן טרח רבות על הניסוח המדוקדק של חוזה השלום בין ישראל למצרים.

ב־1977, בחודשים הראשונים לכהונתו בתפקיד ראש הממשלה, נשא בגין גם בתפקיד שר המשפטים. בתקופה זו המליץ לנשיא המדינה אפרים קציר לחון את יהושע בן־ציון בגלל מחלתו הקשה. צעדו זה זכה לביקורת ציבורית חריפה. בספטמבר 1977 הסביר בגין לנשיא בית המשפט העליון יואל זוסמן מדוע החליט להמליץ על חנינת בן־ציון (תעודה 1, ארכיון המדינה, ג-9565/1).

בגין דגל במדיניות של ארץ־ישראל השלמה. בתוך גבולות מדינת ישראל דרש, לפי משנתו של זאב ז'בוטינסקי, שוויון זכויות מלא לאזרחים הערבים. אחד הביטויים לכך היה תמיכתו במינוי שופט ערבי לבית המשפט העליון. תחילה העלה בגין את הרעיון בהיותו שר בלי תיק בממשלתו של אשכול, זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים. הוא דן בעניין זה בחלופת מכתבים עם יועץ ראש הממשלה לעניינים ערביים ד"ר משה שרון. ד"ר שרון הציע למנות שופט ערבי מאחד מבתי המשפט המחוזיים לחבר בבית המשפט העליון ובאוקטובר 1977 השיב לו בגין על הצעתו (תעודה 2, ארכיון המדינה, ג-9566/9) אך המינוי לא יצא לפועל. רק ב־1999 מונה בפעם הראשונה שופט ערבי, עבד א־רחמן א־זועבי, לכהונה זמנית בבית המשפט העליון. ב־2004 מונה סלים ג'ובראן לשופט בית המשפט העליון (לאחר כהונה זמנית ב־2003).

במרס 1979 חתמו ישראל ומצרים על חוזה השלום ביניהן. על פי אחד מסעיפיו נדרשה ישראל לפנות את כל סיני, על כל מחנות צה"ל ושדות התעופה של חיל האוויר שהיו שם. לפיכך הוחלט להקים בנגב, בסיוע אמריקני, מחנות חדשים לצה"ל ובכלל זה גם שדות תעופה. לשם כך הופקעו בנגב שטחים שהוחזקו עד אז בידי בדואים ישראלים. בתחילת אפריל עלו כלי רכב כבדים של מע"ץ על שטח באזור א־לגיה כדי להכשיר שם כביש אף על פי שבדואים מהאזור, אשר תבעו בעלות על השטח, הקדימו ופנו לבג"ץ, וזה הוציא צו מניעה נגד הפקעת השטח ונגד התחלת העבודות בו. כמו כן זימנה המשטרה את ראשי הבדואים באזור לבוא לתחנת המשטרה הקרובה בבוקר היום בו פעלו עובדי מע"ץ – ובכך סיכלה אפשרות שיפעלו נגד מע"ץ.

היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר נקט אמצעי משמעת שונים נגד עובדי המדינה שהיו מעורבים בהפרת צו המניעה. חלקם קיבלו מכתבי נזיפה וחלקם זומנו לבית דין משמעתי. הבולט בהם היה הממונה על מחוז הדרום במשרד הפנים. חלק משרי הממשלה ובראשם שר הפנים ד"ר יוסף בורג יצאו להגנתו בטענה שלא ידע על צו המניעה שהוציא בג"ץ.

הממשלה דנה בעניין ב־29 באפריל. בהיעדרו של שר הפנים בורג, ששהה בחו"ל, ייצג את עמדתו מנכ"ל משרד הפנים חיים קוברסקי, והוא הקריא מכתב שכתב בורג. בגין פסק: 'ליועץ המשפטי לממשלה במדינת ישראל יש מעמד מיוחד. אינני סובר שמעמד זה מעוגן בחוק חרוט. […] בגלל אותו מעמד, הממשלה אינה מתערבת בשיקולי היועץ המשפטי לממשלה'. הממשלה פרסמה הודעה שהיא 'דוגלת בעקרון עליונות המשפט על כל רשות מרשויותיה המבצעות של המדינה, לרבות הממשלה עצמה' (תעודה 3, ארכיון המדינה, א-4273/3). ראוי לציין שבית הדין המשמעתי זיכה את הממונה על מחוז הדרום ואת עמיתיו ביולי 1980.