הפרק 4. החתימה על הסכם קהיר

ה.1 | המשך המשא ומתן בצל טרור החמאס

ב-6 באפריל חודש המשא ומתן הכלכלי בפאריס. שם דנו בשאלה אם השקל ייחשב הילך חוקי ברשות הפלסטינית ובהסדר ליבוא תוצרת חקלאית. הוסכם על הקמת רשות מוניטרית שתהנה מסמכויות של בנק מרכזי, אך הצדדים לא הגיעו להסכמה לפי שעה בנושא של המטבע והדפסת כסף (תעודה 92, דוח על השיחות הכלכליות, 9.4.1994).

התגובות לחידוש המשא ומתן בקרב הפלסטינים

לפי תדריך של משרד החוץ, הסכם חברון אמנם ענה רק על חלק מדרישותיה של הנהגת אש"ף, אך היא הבינה שבמצב הנוכחי זה המרב שיכלה להשיג, ולכן הביעה שביעות רצון. מאידך התאכזבו מהמהלך תומכי התהליך בשטחים. הם טענו שהנוכחות הבינלאומית אינה פותרת את סוגיית ההגנה על האוכלוסייה. שבועיים לאחר חתימת הסכם חברון ניתח מיכאל (מיקי) הררי ממשרד החוץ את התגובות האלו. הררי הצביע על כך שההסכם יחד עם חזרה של מגורשים אל השטחים והמשך תהליך הפינוי של מחנות צה"ל ברצועת עזה המחישו לציבור הפלסטיני את השינויים הצפויים להתחולל כאשר ייושם הסכם 'עזה ויריחו'. עם זאת התמורות לא מחו לחלוטין את רגשות הבלבול, המבוכה והספקנות, ולא את הביקורת. היו אפילו קולות שטענו כי ההנהגה הושפעה מרצון חבריה לשוב לאדמת המולדת, אך אין לשוב בכל מחיר, על חשבון אינטרסים לאומיים. לקראת הקמת הממשל הפלסטיני הביעו רבים חשש לגבי האפשרות להמשיך לעבוד בישראל, ולגבי יחסה הצפוי של המשטרה הפלסטינית לאוכלוסייה. כצפוי גורמי האופוזיציה בשטחים ומחוץ להם הגיבו בחריפות נגד ההסכם. הם גינו את חזרתו של ערפאת למשא ומתן וקראו לעם הפלסטיני להמשיך במאבקו. במשרד החוץ העריכו שההסכם העמיק את המרחק בין הנהגת אש"ף לציבור הרחב בשטחים (תעודה 89, ראיון עם פארוק קדומי,  3.4.1994,  תעודה 94, דוח על תגובות להסכם חברון,  13.4.1994).

המשא ומתן נמשך בצל פיגועים בעפולה ובחדרה

אנדרטה לזכר נהג האוטובוס בעפולה, אשר עטיה, שהוכן על-ידי הפסל ראובן גפני. צילום: ויקיפדיה

ב-6 באפריל 1994 חל היום ה-40 לטבח בחברון. חמאס ביצע פיגוע התאבדות בתחנת אוטובוס בעפולה בצמוד לאוטובוס של "אגד". בפיגוע נרצחו 8 בני אדם ונפצעו 55. בתגובה הוטל סגר על השטחים וכוחות הביטחון הישראליים עצרו 383 פעילי חמאס ברחבי יהודה שומרון ועזה. הפיגוע גרר ביקורת חריפה בישראל בטענה שהוא פועל יוצא של המשא ומתן עם אש"ף ולכן יש לחדול ממנו. נערכו הפגנות בעפולה ובמקומות נוספים בהן נשאו לפידים והניפו שלטים נגד תהליך השלום. בעפולה צעקו ססמאות בזכות ברוך גולדשטיין. שר החוץ פרס הגיב וקשר את הפיגוע לטבח שביצע גולדשטיין במערת המכפלה ולניסיונם של הגורמים הקיצונים לחבל במשא ומתן. הוא אמר שהוא מלא צער ואבל אך יש להמשיך במשא ומתן לשלום כפי שנקבע ולא לאפשר לחמאס ולג'יהאד האסלאמי לחבל בו (תעודה 91, דברי שמעון פרס על הפיגוע בעפולה, 6.4.1994).

ראש עיריית שפרעם מגנה את התקפת הטרור בעפולה בשם הרשויות המקומיות הערביות, 6.4.1994. ארכיון המדינה, תיק 8570/5

מזכ"ל האו"ם וחברי מועצת הביטחון גינו את הפיגוע. רבים ציפו גם מערפאת לגנות אותו והעובדה שלא עשה כן הגבירה את הביקורת בישראל. אולם בפגישה שקיים פרס בביתו עם פייסל אל-חוסייני ב-10 באפריל הסביר חוסייני את הקושי של ערפאת לגנות את הפיגוע לאור המצב המתוח בשטחים. הוא עצמו גינה את הטרור. לדבריו  "יש מעגל חמור: המשא ומתן בקשיים. לנו יש קושי להגיב בעוצמה כאשר מתרחשים אירועים כבעפולה. לכם יש לכן קושי ביישום ההסכם". פרס טען שהמשא ומתן על ההסכם יכול להסתיים מחר. יש לחצות במהירות את "תקופת הדמדומים" (תעודה 95, פגישת פרס-חוסייני, 17.4.1994).

למרות שסבבי השיחות בקהיר נמשכו, חזר ערפאת והתלונן בשיחות עם עיתונאים ונציגים זרים שישראל מושכת את הזמן ומעכבת את המשא ומתן ויישומו: נסיגת צה"ל מעזה ויריחו שהייתה אמורה להסתיים ב-13 באפריל לא תתקיים במועד. אבל בשעה שערפאת האשים את ישראל באחריות לעיכובים, שלח לו רבין מסר ב-12 באפריל באמצעות הנשיא מובארכ על הצורך להחיש את הדיונים. רבין הדגיש שיש להימנע מלפתוח מחדש לדיון נושאים שכבר הוסכמו. העובדה שערפאת לא גינה את הפיגוע השפל בעפולה לא מסייעת לממשלת ישראל, כתב ראש הממשלה (תעודה 93 מסר למובארכ 12.4.94).

בבוקר ה-13 באפריל 1994, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שבוע בדיוק לאחר הפיגוע בעפולה, עלה מחבל מתאבד מטעם החמאס בתחנה המרכזית של חדרה לאוטובוס אגד היוצא לתל אביב. עם צאת האוטובוס מהתחנה, הניח המחבל תיק ובו מטען חבלה על ריצפת האוטובוס ופוצץ אותו. חמישה בני אדם נהרגו בפיגוע ו-30 נפצעו. כשהגיעו כוחות ההצלה למקום, התפוצץ מטען צינור, שלמרבה המזל לא פגע באנשים נוספים. חמאס נטל אחריות לפיגוע.

המשך הפיגועים והתגובות הציבוריות החריפות הגבירו את הלחץ על שני הצדדים. ערפאת, שהיה נתון ללחץ אמריקני מאז התקפת הטרור בעפולה, הביע הפעם את צערו על הפיגוע בנאום באותו יום בפני מועצת אירופה בשטרסבורג. בדבריו דחה "פעולות מצערות מצד קיצונים פלסטינים נגד אזרחים חפים מפשע", אך לא גינה בצורה מפורשת את הפיגוע וקשר אותו למדיניות ישראל שמעכבת את יישום הצהרת העקרונות. לפי תדרוך של משרד החוץ, המבוסס על דיווח סוכנות הידיעות הפלסטינית, נערכה ביזמת ערפאת שיחת טלפון בינו לבין רבין. בשיחה הביע ערפאת את צערו ומסר את תנחומיו למשפחות הקרבנות. אולם בד בבד פרסם רדיו אש"ף מאלג'יר, שופר התעמולה הרשמי של הארגון, פרשנויות קיצוניות, והעלה על נס את מבצע הפיגוע בעפולה. לפי התדרוך לא ראו באש"ף את הפיגועים כמכשולים שעלולים להכביד על המשך המשא ומתן עם ישראל. בתדרוך נמסר שבקהיר הצליחו הצדדים הצליחו להסכמות על מספר נושאים שבמחלוקת: המשטרה הפלסטינית, שחרור אסירים (והאם יכללו ביניהם פעילי חמאס, דבר שלתפיסת אש"ף יסייע להם לצמצם את ההתנגדות של חמאס) והסכמה על החזרת קבוצה נוספת של מגורשים. כן דווח על התקדמות רבה בדיוני הוועדה האזרחית והוועדה הכלכלית בפאריס. אש"ף חותר לחתימה ויישום הנושאים שכבר סוכמו והשארת הנושאים השנויים במחלוקת לדיון מאוחר יותר. עם זאת, חלה לאחרונה נסיגה בטון החיובי של הפלסטינים והם מונים מספר נושאים שסיכומם הוא תנאי לחתימה. כותב המסמך העריך שערפאת עצמו עומד מאחורי עמדה זו, ועל רקע זה בולטים המסרים החריפים נגד ישראל שהוא ואנשיו מבטאים בפומבי ( תעודה 96, תדרוך מדיני שבועי, 18.4.1994).

קטע מראיון עם אבו מאזן, .18.4.1994. ארכיון המדינה, חצ 10429/14

ההתקדמות בדיונים בין אש"ף לישראל הכניסה את המדינות התורמות להילוך גבוה בפעילותן לגיוס מימון בינלאומי להקמת כוח המשטרה הפלסטיני. בהמשך לפגישת המדינות התורמות, שהתקיימה בקהיר ב-24 במארס (ראו פרק ג), הוחלט על הקמתה של ועדת תיאום מצומצמת הכוללת את נורבגיה, המדינות נותנות החסות, האיחוד האירופי, יפן, מצרים, ישראל ואש"ף. הוועדה תתכנס בקהיר ותבנה את תהליך הסיוע והבטחת התרומות. ועדת ביטחון משותפת לישראל ולאש"ף תהיה הגוף שיקלוט את הכספים ואלו יועברו ממנה למשטרה הפלסטינית. הפלסטינים היו מעוניינים לקבל את התרומות במזומן בעוד התורמות סירבו לתרום את הכספים ישירות לאש"ף, כל עוד אין גוף מוסמך ואמין שיקלוט אותם (תעודה 97, סקירה של מחלקת ערב 2, 20.4.1994).

ב-21 באפריל דיווח משרד החוץ ללשכת השר פרס על המתרחש בדיונים בוועדת 'עזה ויריחו' בקהיר: סוכם נוסח ההסכם לגבי העברת הסמכויות האזרחיות, למרות שנותרו מחלוקות סביב מפת עזה. כן דווח על הצהרות מטעם חמאס שמצביעות על חריגה מהעמדות השגורות של הארגון. הלשכה המדינית של חמאס הצהירה על נכונות להשתתף בבחירות ולקחת חלק בגופי הממשל העצמי בכפוף לנסיגה מלאה של ישראל מכל השטחים שכבשה ב-1967. בחמאס מוכנים גם לשקול מחדש את סוגי הפיגועים (נגד אזרחים). הפיגועים בעפולה ובחדרה, לפי הודעת חמאס, היו "יוצאי דופן" שכן מדיניות התנועה היא לפגוע רק "בחיילים ובמתנחלים". הדיווח מניח שיש אפשרות כי תכלית ההצהרות להקרין כלפי חוץ דימוי מתון יותר של התנועה וגם לא לאבד את ההזדמנות להיות חלק ממימוש הסכם 'עזה ויריחו' (תעודה 99, עדכון שבועי, 21.4.1994).

 

ה.2 | פגישת ערפאת ופרס בבוקרשט וסבב נוסף בקהיר

פגישה בבוקרשט

ב-20 באפריל נפגש ערפאת עם פרס בבוקרשט. ערפאת הגיע לעיר לרגל כנס של ארגון קראנס מונטנה, גוף שוויצרי המאגד מנהיגים ממדינות העולם בפעילות למען עתיד האנושות. גם טריה לרסן השתתף בשיחות. בשיחה לילית מתוחה עם פרס טען ערפאת שיש עדיין בעיות רבות בשיחות בקהיר בעניין סמכות השיפוט והמרחב האווירי. הדיון נסב על הפרשנות למילה JURISDICTION – האם מדובר בשליטה בשטח (הגישה הפלסטינית) או שאלת השיפוט: "איזה נאשם יועמד בפני איזה שופט באיזה מקום על איזו עבירה" (הגישה הישראלית). עוד נושא שעלה היה גורל הנעדרים מקרב סולטן יעקוב ולחץ משפחותיהם על הממשלה. הפלסטינים העלו את שאלת שחרור אסירים מחמאס ואכרם הנייה טען שערפאת הוא מנהיג כל העם הפלסטיני, לא רק של פתח. ערפאת ביקש לשחרר את מנהיג החמאס, השייח יאסין, בטענה שהוא ייצור פילוג בתוך החמאס והשחרור ישרת את האינטרס של אש"ף ושל ישראל. ערפאת טען שהנציגים הישראלים בקהיר מערימים קשיים בעניין כניסת השוטרים הפלסטינים. המשך הסגר והריגת אנשי הפתח בעזה בסוף מארס פגעו בו מאד. פרס ניסה לעודד אותו על כך שיזכה להישג היסטורי ודיבר על פתרון אזורי ותכניות פיתוח.

למחרת הם נועדו שוב וסיכמו על סידורי הסבב האחרון של המשא ומתן שייפתח בקהיר ב-24 באפריל בשלוש ועדות ויימשך עד לחתימת ההסכם. ערפאת הסכים למנות את נציגיו לוועדות ושוב תבע להגדיל את מספר השוטרים מתוך חשש שלא יצליחו להתמודד עם המצב בעזה, "כוח קטן בג'ונגל", כדבריו. בפגישה נוספת בערב הודיע פרס, לאחר שקיבל אישור מירושלים, שהוסכם על כניסת אלף שוטרים מיד לאחר החתימה על ההסכם (תעודה 98, פגישות פרס וערפאת בבוקרשט, 21.4.1994) .

נאום ערפאת בבוקרשט, 22.4.1994. ארכיון המדינה, חצ 10429/7

בנאומו בבוקרשט הציג ערפאת את חזונו על המבנה העתידי של הרשות הפלסטינית ואת תקוות הפלסטינים להגשים את זכות ההגדרה העצמית וזכות השיבה, ולהקים מדינה עצמאית. לדבריו השלטון בפלסטין יתבסס על עקרונות של דמוקרטיה, פלורליזם, חופש וזכויות אדם. כדי להגשים חזון זה הוא ביקש את סיוען של המדינות התורמות ושל הבנק העולמי.

בריאיון בגלי צה"ל נשאל פרס על פגישותיו עם ערפאת בבוקרשט. בין השאר נשאל אם בעיניו יכול יאסר ערפאת לשלוט בשטח. פרס השיב:

"אין שום ספק שמכל המנהיגים הפלשתינאים הוא המנהיג הבולט והסמכותי ביותר. מוכרחים להגיד שערפאת, זה מספר שנים, החליט לרדת ממרומי ההצהרות או ממארבי הרציחות לקרקע מציאותית של משא ומתן. הוא התפשר ואדם צריך להישפט על פי מה שהוא עושה לא רק על פי מה שהוא מדבר" (חצ 8582/2).

עוד מדברי פרס בריאיון בתכנית "שיחת ועידה" בטלוויזיה, 24 באפריל, 1994, באנגלית באתר משרד החוץ

לאחר שובו מבוקרשט סיפר פרס לסיעת העבודה בכנסת על הפגישה ושיתף אותם בקשיים שהעלה ערפאת ובהחלטות שהתקבלו. כמו כן סיפר על הדיונים בקהיר בנושאים "שעל הגבול הדק שבין אוטונומיה ובין ריבונות." פרס סבר כי בשלב זה אין טעם במאבק על הסמלים האלה. אם בכוונתנו להתעקש על אחריות ביטחונית, ראוי לנו להיות נדיבים יותר בתחומים אחרים. לשיטתו של פרס ההסכם חשוב, אך חשוב ממנו הביטוי המעשי שלו. מערכת היחסים שתיווצר בשטח חשובה לא פחות מהגבולות. אם היו יחסים אחרים בחברון – ישיבתם של 400 יהודים שם לא הייתה מהווה בעיה כזאת (תעודה 100 דברי פרס בפני סיעת העבודה, 24.4.1994).

שני צעדים קדימה אחד אחורה – עליות וירידות בסבב שיחות נוסף בקהיר

ב-24 באפריל יצאה המשלחת הישראלית בראשותו של שחק לקהיר לסבב שיחות נוסף. בשיחות שהתנהלו בין שחק ועוזי דיין לבין מוחמד דחלאן ואחרים, השיגה ישראל את מבוקשה בסידורי הביטחון: היא השאירה בידיה את האחריות לביטחון החוץ, השליטה הביטחונית במעברים אל ומתוך האוטונומיה, ובשלושה כבישי רוחב ברצועת עזה, במרחב האווירי של הרצועה ובאזורים המכילים את ההתנחלויות. רוב שיטחה של עזה וסביבתה והאחריות על הנעשה בו הועברו לידי הפלסטינים. ההסכם גם הגדיר את המנגנון לשיתוף הפעולה בעניינים ביטחוניים – ועדה לתיאום בטחוני ולשיתוף פעולה, סיורים משותפים ויחידות ניידות משותפות. הוחלט גם שהנהגת אש"ף ויושב הראש שלה יעתיקו את מושבם לשטחי האוטונומיה כדי שיוכלו להנהיג את עמם מקרוב. על ההתקדמות בדיונים והפרטים שנדונו נמסר בדוח מפורט מלשכת סגן הרמטכ"ל שחק. על פי הדוח התקדמו לעתים הדיונים קדימה ואחורה כצעדי ריקוד – כשהפלסטינים חוזרים בהם מדברים שסוכמו ומציבים דרישות חדשות. אולם הרצון המשותף להגיע להסכם במהרה גבר על כל הקשיים (תעודה 101, סיכום יום דיונים בקהיר, 26.4.1994.).

לקראת החתימה היו חששות בשני הצדדים וגם בקרב האמריקנים שמעמדו של ערפאת ברחוב הפלסטיני לא יציב מספיק וכתוצאה מכך מוטלות בספק גם יכולתו לשלוט בשטח ולנהל את המערכת המורכבת של הרשות. נוכח החששות הציע אלי שקד מהחטיבה לתכנון מדיני לבחון הרחבת חוג השותפים הפלסטינים. לדעתו ההתמקדות באש"ף תוניס ובנציגיו המובהקים בשטחים מתעלמת מהאתגרים שמציב הרחוב הפלסטיני לאש"ף. לדעתו ישראל טעתה באי טיפוח הקשר עם המנהיגים האותנטיים שם, שיצרו לעצמם בסיס כוח תוך כדי פעילותם באינתיפאדה. שקד הציע לבחון את האפשרות ליצור שילוב בין אש"ף, על האמצעים שבידו, לבין המנהיגים הצעירים בשטחים ולזרז את קצב היישום של הסכם 'עזה ויריחו'  כדי לחזק את הזרם הפרגמטי בקרב הפלסטינים ולהגביר את הלחץ על חמאס (תעודה 102, החטיבה לתכנון מדיני: האם יש לאש"פ/תוניס חלופה בקרב הפלסטינים 28.4.1994 ).

-28 באפריל יצא פרס לקהיר כדי להיפגש עם ערפאת, עם כריסטופר ועם מובארכ במטרה להביא לפתרון הסוגיות שנותרו במחלוקת ולהכין פגישה בין ערפאת לרבין.  בעקבות הפגישה המרובעת שלחו האמריקאים מסמך שהציג את עיקרי הדברים שסוכמו. לשני הצדדים היו הערות ועם זאת הצליחו להסכים על ה-4 במאי כמועד לחתימת ההסכם.

בראיון בתכנית "יומן השבוע" התייחס פרס להסכם המסתמן ולביקורת שנשמעה על כך שישראל נחלה תבוסה והסכימה לתת לפלסטינים סממני ריבונות. לדעתו  אין סיבה שלא להיות נדיבים בהקשר זה כיוון שהבול, הדרכון ואזור החיוג לא הופכים את הישות הפלסטינית למדינה. הדרכון מוגדר כתעודת מסע (LAISSEZ PASSER): "זוהי אוטונומיה… יש לתרגם את מה שהוסכם לשפת המציאות ובמציאות זו אנחנו לא הסוהרים של עזה… ככל שנהיה יותר נדיבים – לא לגבי הטרור – אלא לגבי אנשים שהם לא טרוריסטיים, לגבי אנשים שלא רוצים לחיות תחת השלטון שלנו – כן ננהג יותר בתבונה למעננו, לא למען מישהו אחר" (תעודה 105, ראיון עם שמעון פרס, 1.5.1994).

ה.3 | חותמים על הסכמים

הסכם פאריס

ב-29 באפריל חתמו אבו עלא ושוחט על ההסכם הכלכלי בפאריס. הסכם זה נעשה לחלק מהסכם עזה ויריחו השלם שנחתם לאחר מכן בקהיר, ונקבע שההסכם הביטחוני קובע בכל מקרה של סתירה ביניהם. לנוסח ההסכם המלא באתר משרד החוץ.

בראיון לרדיו מונטה קרלו הביע אבו עלא את שביעות רצונו מההסכם הכלכלי בהתחשב בכך שמדובר בהסכם ביניים. הוא פרט את ההישגים של הפלסטינים, והעיקר – הקמת רשות מוניטרית שתהיה מקור הסמכות הכלכלית הרשמית של הרשות הפלסטינית. הרשות תשמש בפועל בנק מרכזי ללא זכות להנפיק מטבע, ותשמש אמצעי עיקרי ל"הזרמת דם חדש אל תוך עורקי הכלכלה הפלסטינית שחרבו במשך שנות הכיבוש". ההסכם כולל את האפשרות לייבוא סחורות ממדינות ערב, אמר אבו עלא, והוסיף: "באף אחת מהנקודות לא הושגה עצמאות במאה אחוזים. אינני רוצה לייחס להסכם יותר ממה שיש בו, אך גם אין לזלזל בחשיבותו… זהו הגרעין ליצירת ישות פלסטינית" (תעודה 103, ראיון עם אבו עלא, 29.4.1994.).

ב-1 במאי נערך הסבב האחרון (ה-22 במספר) של שיחות קהיר. בשיחות נסגרו הפרטים האחרונים על בסיס שיחות פרס וערפאת מה-28 באפריל. נעשה גם ליטוש לנוסח ההסכם והתאמתו להסכם הכלכלי ונדונו נושאים ביטחוניים כגון החזרת מגורשים והגדרת המרחב הימי (תעודה 115, בני לביא, דוח על ימים האחרונים של השיחות והטכס, 6.5.1994 ). ב-2 במאי חזר שחק לירושלים להתייעצות האחרונה עם רבין שקיבל חלק מדרישות הפלסטינים ודחה אחרות. בישיבה השתתף גם פרס והפרוטוקול מעיד על מתח ביניהם בשאלה אילו מדינות יאיישו את הנוכחות הבינלאומית בחברון.  מחלוקת נוצרה ביניהם בשאלה האם להסכים לרצונו של ערפאת בהשתתפות של נציג תורכי במסגרת הנוכחות הבינלאומית (תעודה 106, עדכון שיחות, 2.5.1994). באותו יום נחתם בקופנהגן מזכר ההבנה בין ישראל לאש"ף בדבר הקמת נוכחות בינלאומית זמנית בחברון. על המזכר חתומות ממשלות דנמרק, איטליה ונורבגיה והוא קובע שהכוח יפעל על פי ההסכם שנחתם בין ישראל לאש"ף ב-31 במארס (נוסח המזכר בעברית בתיק ג 9627/18; הנוסח הסופי באנגלית בתיק חצ 10918/4).

המשא ומתן עם אש"ף התנהל בישראל בצל ויכוח ציבורי נוקב. חילוקי הדעות נשמעו בקול רם וברור בדיון סוער בכנסת באותו יום, לפני ההתייעצות אצל ראש הממשלה. סיעות הליכוד, צומת, המפד"ל ויעוד (שהתפצלה מצומת) הגישו הצעות אי אמון בממשלה ותקפו אותה במיוחד על תפקודה במאבק בטרור ודרך ניהול המשא ומתן. ראש הממשלה לא נכח ושר החוץ נשא את תשובת הממשלה. לקול קריאות ביניים רמות ובלתי פוסקות, חזר פרס והבהיר שלפי ההסכם שייחתם בקהיר האוטונומיה אמנם מעניקה לפלסטינים בעזה ויריחו שלטון עצמי מלא, אך הביטחון ויחסי החוץ נשארים בידי ישראל, וגם המתנחלים יישארו במקומם. לדבריו, "אנחנו דוחים את הרעיון של מדינה פלסטינית ומעדיפים אוטונומיה מלאה. בייסוד האוטונומיה אנחנו למעשה מונעים את ייסודה של מדינה פלסטינית. אנחנו נבוא חשבון עם הרוצחים אבל האחרים יוכלו לחיות בכבוד". בסיום הדיון נדחו ברוב קולות הצעות אי אמון. ראו את הדיון המלא באתר הכנסת.

דיון אחרון עם ערפאת

מפת רצועת עזה וסידורי הביטחון בה. מפה: אביגדור אורגד. מתוך אטלס הסכסוך הערבי-ישראלי, ערך מרטין גילברט, הוצאת משרד הביטחון, 1994

ב-3 במאי אחר הצהריים הגיע ראש הממשלה רבין לקהיר ונפגש עם ערפאת כדי לסיים את המשא ומתן. השיחות נערכו בחסותם של הנשיא מובארכ ומזכיר המדינה כריסטופר. הפגישה נרשמה על ידי השר יוסי שריד.  תחילה לחץ רבין לקבל מהפלסטינים את לוח הזמנים לקבלת האחריות בעזה. "שלושת רבעי מיליון אנשים ברצועה זקוקים למשכורת וביטחון", אמר רבין. ערפאת דיבר על תקופת מעבר של שבועיים עד ארבעה לפריסה של כוחות המשטרה הפלסטינית, ואילו רבין גרס שהתקופה צריכה להיות קצרה בשל הסכנה שטמונה בהימצאותם של הכוחות הישראלים והפלסטינים בשטח בו זמנית (ראו תעודה 41). בהמשך השיחה התגלו חילוקי דעות חריפים בין הצדדים. נביל שעת' העלה את דרישות הפלסטינים להגדלה ניכרת של שטח

יריחו, קבלת אחריות אזרחית לחוף הדרומי של עזה והצבת שוטר פלסטיני בגשר אלנבי, ודרש מנהל אדמיניסטרטיבי פלסטיני במעבר רפיח. רבין העלה את סוגיית החיילים הנעדרים וציין את הלחץ שמופעל עליו בעניין זה. ערפאת הבטיח לעמוד בהתחייבותו אך טען שהעניין הזה נתון בידי סוריה. בשלב זה נכנסו הנשיא מובארכ ושר החוץ שלו לחדר. מובארכ, שחגג באותו יום יום הולדת, הפציר בפלסטינים לוותר על הנושאים האחרים, וברבין  – לתת לפלסטינים עוד משהו בחוף עזה כדי לשמור על כבודם. בסוף הסכים רבין להרחיב את השטח של מובלעת יריחו ב-6 קמ"ר ולהעניק לערפאת שליטה אזרחית מוגבלת ב-5 ק"מ נוספים מן החוף הדרומי של עזה, על אף קרבת השטח להתנחלויות. ברגע האחרון, לאחר קבלת הפשרה, שוב חזר ערפאת לנושא גודל אזור יריחו והשוטר על הגשר! רבין לא היה מוכן להתחייב, והוסכם להמשיך לשוחח בעניין זה (תעודה 107, פרוטוקול שיחה עם ערפאת בקהיר, 3.5.1994). שאלת השוטר על הגשר הייתה בעיניו של רבין סוגיה עקרונית שבה לא היה מוכן להתפשר. בהתייעצות שהתקיימה בלשכתו ב-30 באפריל הוא התעקש על שליטה ביטחונית לכל אורך קו הגבול, וטען ששוטר מסמל שותפות פלסטינית באחריות לקו העימות. רבין הבהיר שהביטחון בקו היבשתי בגדה המערבית הוא המרכיב העיקרי בעיניו ולדעתו ערפאת מבין זאת היטב ולכן עזה לא כל כך מעניינת אותו (תעודה 104, התייעצות בלשכת שר הבטחון, 30.4.1994 )

החתימה על הסכם קהיר, 4 במאי, 1994

לאחר הפגישה, שנמשכה אל תוך הלילה, עיבדו שני הצדדים נוסח סופי. ב-4 במאי ב-11 לפני הצהרים החל טכס החתימה על הסכם הממשל העצמי בעזה-יריחו באולם הקונגרסים בקהיר. הבמה הייתה מקושטת  ומאחורי וילון שקוף ניתן היה להבחין בתפאורה הלקוחה מן האופרה "אאידה" של ורדי. מתח רב הורגש באוויר. מן הטכס נעדרו רבים ממנהיגי הפלסטינים בשטחים שתמכו בתהליך אך ביקרו את נוסח ההסכם ומחו על כך שפניותיהם למנהיגות בתוניס להשהות את החתימה לא נענו (תעודה 118, דוח על תגובות בשטחים להסכם קהיר, 9.5.1994).

רבין וערפאת הודו בנאומיהם לנשיא מצרים על מאמציו להשגת השלום. ערפאת ציין שמדובר בצעד ראשון: "אם צעד זה היה נחוץ להשלמת המאמצים ולאומץ מיוחד לאחר תקופות אלימות רבות, הרי שהצעדים הבאים ידרשו אומץ רב יותר ולראייה מקיפה יותר וסבלנות רבה, על מנת שניישם ונגיע לייצוב שלום אשר לא יזדעזע ולא יפגע בו שום דבר…" (תעודה 109, נאום יאסר ערפאת בקהיר, 4.5.1994). מספר טיוטות לנאומו של ראש הממשלה בטקס שמורות בתיק א 7705/7 של לשכת ראש הממשלה. על פי הנוסח הסופי הדגיש רבין, שבחר לדבר בעברית, שמטרת ההסכם היא: לאפשר לרשות הפלסטינית לנהל את חיי הפלסטינים, ולהבטיח את ביטחונם של הישראלים: " אנו הולכים אל הדרך החדשה בתקווה גדולה, ברצון עז, ויודעים כי יש בה סיכויים נפלאים אך גם חששות כבדים. אנו משוכנעים כי שני העמים יכולים לחיות על אותה פיסת אדמה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו כפי שניבאו לנו הנביאים, ולתת לארץ הזאת, ארץ האבנים, ארץ המצבות, את טעם החלב והדבש שהיא זכאית לו" (תעודה 108, נאום ראש הממשלה רבין בטכס, 4.5.94).

קישור מאתר משרד החוץ לנאומו של רבין באנגלית בטקס החתימה:

קישור מאתר משרד החוץ לנאומו של שר החוץ שמעון פרס בטקס החתימה

לאחר הנאומים חתם ערפאת ראשון אך לא חתם על המפות המצורפות להסכם. רבין דרש ממנו לחתום. ערפאת סירב ומשבר פרץ בעיצומו של הטקס, בשידור חי לעיני כל העולם. רק בלחצו של מובארכ, בתום פסק זמן של חמש עשרה דקות בטקס ובשידור, נפתר המשבר והמנהיגים שבו למקומותיהם. ערפאת הצליח לחלץ מרבין הבטחה לקבל מכתב ובו רשימת הבעיות שעודן טעונות משא ומתן – ובמיוחד בשאלת השוטר על הגשר. ערפאת חתם על המפות אך הוסיף הערה בערבית. לאחר שנריה, דובר הערבית, אישר שלא מדובר בתנאי מפורש הושלם הטקס .

ההסכם באתר משרד החוץ

תרגום לא רשמי לעברית ומפות ההסכם בתיק יועץ ראש הממשלה נח כנרתי

המפות המצורפות להסכם נמצאות בתיק א-8119/26

תקציר ההסכם בתיק חצ-10918/5

סרט וידיאו באורך מלא של הטקס:

פרשנויות שונות נתנו ל"תרגיל" של ערפאת בטקס. היו שטענו שערפאת ביקש להעניק ממד של דרמה להישגו בדחיית הדיון על הגדלת אזור יריחו והשוטר על הגשר. במאמר בעיתון "הארץ" כמה ימים לאחר החתימה, שהופץ במסמך של משרד החוץ, כתב הפרשן זאב שיף שלדעת הפלסטינים ערפאת לא היה מרוצה מההסכם ומטרתו הייתה להראות לבני עמו שהוא לוחם למען האינטרסים שלהם. שיף טען כי ערפאת לא היה מופתע כאשר הוצגו לו המפות לחתימה ותכנן לא לחתום כבר אחרי שנפרד מרבין ב-02:30 לפנות בוקר, אולם הוא לא העריך נכונה את תגובתו של רבין וחשב שרבין לא ירצה להרוס את הטקס. (תעודה 117, דיווח משרד החוץ 8.5.1994)

לאחר החתימה החליפו ביניהם רבין וערפאת את המכתבים שהובטחו. על פי המכתבים ידאג אש"ף להבטיח שהרשות הפלסטינית תפעל בהתאם להסכם ובשיתוף פעולה עם ישראל, ותסייע בהשבת חיילים נעדרים ואת גופותיהם של חיילים שנהרגו ולא הושבו לידי ישראל. אש"ף יביא לאישורה של המועצה הלאומית הפלסטינית בישיבתה הבאה את השינויים בחוקה הפלסטינית כפי שהוסכם בספטמבר 1993. ערפאת יהיה יושב ראש הרשות הפלסטינית אך לא נשיא פלסטין. הצדדים ימשיכו בדיונים על הסדר הביניים ויתחילו בדיון על הסדר הקבע. במכתב נוסף מ-8 במאי חזר רבין והדגיש את תוכנו של סעיף 13 במכתב המאשר שישראל מוכנה להמשיך לדון לאחר החתימה בארבעה נושאים שלא סוכמו עד כה (תעודה 116, מכתבי ערפאת לרבין 8.5.94 בהודעת משרד החוץ).  מיד לאחר החתימה הודיעה ממשלת ישראל על שחרור האסירים הפלסטינים. האסירים נדרשו לחתום על הצהרת תמיכה בהסכם והתחייבות לא לחזור לפעילות אלימה נגד ישראל.

במסיבת עיתונאים שקיים רבין לאחר החתימה הוא התייחס לצעדים המעשיים המתוכננים לימים ולשבועות הקרובים כדי להביא למימוש ההסכם. רבין חזר על בקשתו של ערפאת להמתין עם הוצאת הכוחות עד להתארגנות ראשונה של הפלסטינים. ישראל לא נזקקת ליותר משבועיים שלושה כדי להסיג את כוחותיה, אך הוא מבין את הצורך של הפלסטינים אשר אינם מורגלים בניהול חיי קהילה. רבין גם ניסה להסביר את המחלוקת שאיימה על המשכו של הטקס ואת שיקולי הביטחון שלו שמנעו ממנו להסכים לדרישות ערפאת  בעניין יריחו (תעודה 111, דברי רבין במסיבת עיתונאים באנגלית, 4.5.1994).

כנראה שהמשא ומתן הממושך והמתיש, הרווי בעליות ומורדות, משברים וביטויים רבים של חשדנות וחוסר אמון, והתחושה שההסכם שברירי וצפויים קשיים רבים בהמשך הדרך, נתנו את אותותיהם. נראה אפוא שהטקס החגיגי לא הצליח לסחוף את המשתתפים בו לחוש התעלות ורוממות רוח כפי שניתן היה לצפות מרגע היסטורי כזה. בסיכום של ראש לשכתו של סגן הרמטכ"ל בני לביא על הימים האחרונים של המשא ומתן ומעמד החתימה, הוא הוסיף פרטים על ה"תרגיל" של ערפאת ועל המעמד שהיה "חריג ומביש": "בכך תם ולא נשלם פרק המשא ומתן על הסכם עזה ויריחו…וימים יגידו מה יוליד הסכם זה ומה יהיה טבעו. ושיהיה בהצלחה!", כתב לביא (תעודה 115, דוח על השיחות והטקס, 6.5.94). בריאיון ברדיו עם סגן שר החוץ יוסי ביילין, ציין המראיין שאין בדיוק אופוריה באוויר. ביילין ענה שאופוריה היא לא דבר טוב: "אנחנו סוגרים פרק ופותחים פרק בהיסטוריה שלנו וזה מספיק טוב". ביילין גם נשאל על מחאת הימין ואמר: "אני מאוד מכבד את העמדות האלה שמתנגדות לדעה שלנו. זה יותר מאשר לגיטימי, כל עוד כמובן זה בא לידי ביטוי במסגרות חוקיות…אני רואה גם את הכאב של האנשים על כך שהם חושבים שעזיבת עזה זה דבר נורא. ולמרות שקשה לי להבין את זה, אני חייב להבין שהכאב הזה הוא אותנטי…לצערי יש לא מעטים שחושבים שמה שאנחנו עשינו הוא טעות מאוד קשה מבחינה לאומית …אבל נדמה לי ש…בסך הכול ישנה היום בציבור אנחת רווחה גדולה של הרבה מאוד מילואימניקים וסדירים…שיודעים שהם כבר לא יקבלו צו קריאה לעזה" (תעודה 110, ראיון עם סגן השר ביילין, 4.5.1994).

חתימות יצחק רבין, יאסר ערפאת, והעדים על המפות המצורפות להסכם קהיר,4.5.1994. צילום: צביקה ישראלי, לע"מ