מפעל דפי העד של יהודי אתיופיה

מאז המאה ה-19 החלו ניסיונות עלייה של עדת "ביתא ישראל" מאתיופיה. במחצית הראשונה של המאה ה-20 החלו לעלות יהודים בודדים מאתיופיה. הקמת המדינה לא שינתה מצב זה. העלייה מאתיופיה הייתה מצומצמת ביותר מסיבות מגוונות: חששה של מדינת ישראל והסוכנות היהודית להשקיע משאבים גדולים בעלייה זו בעת שישראל התמודדה עם העלייה ההמונית בשנים 1952-1948, הספקות שהוטלו ביהדותם של בני העדה, התנגדות הקיסר היילה סלאסי ליציאת היהודים מארצו ורצונה של מדינת ישראל שלא לפגוע בברית האסטרטגית עם אתיופיה ששלטה אז באריתריאה – בסמוך למצרי באב אל מנדב בפתחו של ים סוף.

ב-9 בפברואר 1973 פסק הראשון לציון, הרב הראשי הספרדי עובדיה יוסף, שעדת "ביתא ישראל" הם יהודים. ראו התכתבותו של הרב יוסף עם חזי עובדיה, תיק "נשיא המדינה יצחק נבון – יהודי אתיופיה", נ-340/7, עמ' 367-366. מאוחר יותר הצטרף הרב הראשי האשכנזי שלמה גורן לפסיקתו. פסק הלכה זה תרם תרומה משמעותית לשינוי מדיניות הממשלה והסוכנות היהודית כלפי יהודי אתיופיה. אירועים נוספים וסיבות נוספות קידמו את עלייתם של יהודי אתיופיה ואנו מביאים אותם כאן על קצה המזלג: 

1. באוקטובר 1973, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, ניתקה אתיופיה את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל וזאת למרות ההשקעות הגדולות והסיוע הצבאי הרב שהעניקה ישראל לאתיופיה. 
2.  בינואר 1974 החלה מהפכה באתיופיה וזו הסתיימה בהדחת הקיסר בספטמבר והקמת שלטון מרכסיסטי בראשות מנגיסטו היילה מריאם. 
3.  המלחמות שניהלה אתיופיה עם המחוז המורד אריתריאה (עד שזכה בעצמאות ב-1991) ועם סומליה גרמו לשלטון החדש לפנות בחשאי לישראל ולבקש סיוע צבאי וזו דרשה בתמורה חופש עלייה. 

4.  בנובמבר 1975 החליט האו"ם שהציונות היא גזענות. יש לשער שהחלטה זו השפיעה על רצונה של מדינת ישראל להוכיח שאין היא מדינה גזענית. מאוחר יותר, במערכה המדינית לביטול החלטה זו, הדגיש הנשיא חיים הרצוג בנאומיו את חשיבות העלייה מאתיופיה כהוכחה לכך שהחלטת האו"ם אינה צודקת. 

    

   החלטתו של ראש הממשלה מנחם בגין ב-1977 להטיל על המוסד להביא ארצה את יהודי אתיופיה תורגמה להסכם חשאי בין ישראל לאתיופיה לפיו אושר ליהודים לעלות תמורת נשק מישראל – אך מימושו של הסכם זה נקטע

5. באיבו לאחר שהודלף על ידי שר החוץ משה דיין.
6. המלחמות עם אריתריאה ועם כוחות מורדים נוספים בצפון אתיופיה גרמו לגלי פליטים שברחו מאתיופיה לסודן ובתוכם היו גם יהודים. על אלה נוספו פליטים אתיופים לא יהודים מאזורים אחרים שברחו לסודן בגלל אסונות טבע בשנים 1985-1983. פליטים אלה אפשרו ליהודי אתיופיה להסוות את עצמם כלא יהודים במסעם בסודן. (ז) ארגונים של יהודים אמריקנים ליברלים שלחצו על ממשלות ישראל וארצות הברית לפעול למען העלאת יהודי אתיופיה. 
7. פעילותם של ארגונים של יהודי אתיופיה בישראל.

אירועים אלה הביאו לכך שבשנים 1990-1979 ניסו כ-18,000 יהודים (או יותר) לעלות לישראל דרך סודן. במשך הזמן הם קיבלו סיוע חשאי של המוסד שגייס לשורותיו יהודים אתיופים.   כ-16,000 יהודים הצליחו לעלות ארצה, בספינות חיל הים שאספו אותם מחופי סודן, במטוסי חיל האוויר שנחתו במדבריות סודן ובטיסות מסחריות שיצאו מחרטום. אך כ-2,000 עד 4,000 מהם מתו בדרך, באתיופיה או בסודן. שיא המאמץ היה ב"מבצע משה" בו עלו כ-6,330 עולים באמצעות חברת TEA של ג'ורג' גוטלמן מ-21 בנובמבר 1984 עד 5 בינואר 1985, לאחר שנוצר קשר חשאי עם שליט סודן ג'עפר נומיירי – עד שמבצע זה נקטע אף הוא בשל הדלפות.

במקביל לתנועת ההגירה לסודן התרחשה תנועה נוספת שהלכה והתחזקה במחצית השנייה של שנות ה-80: הגירה של אלפי יהודים מאזורי הכפרים בצפון אתיופיה אל עיר הבירה אדיס אבבה. יהודים אלה הצטופפו בתנאים קשים במעין מחנות פליטים. בדצמבר 1989 חידשו ישראל ואתיופיה את היחסים הדיפלומטיים ואתיופיה התירה לכ-500 יהודים לעלות מדי חודש לישראל. ב-1991 יד המורדים בשלטונו של מנגיסטו היילה מריאם הלכה וגברה והם התקרבו לאדיס אבבה. בחודש מאי נמלט מנגיסטו היילה מריאם לזימבבווה, אך ישראל הגיעה להסכם עם יורשיו (מהשלטון המרכסיסטי) שיאפשרו להוציא מידית את היהודים מאדיס אבבה – זהו "מבצע שלמה", 25-24 במאי 1991, בו הוטסו לישראל במשך 36 שעות כ-14,400 יהודים. עשרה ימים לאחר מכן, ב-4 ביוני, נפלה העיר בידי המורדים.

 ¹ הצגת מקור הערת שוליים