סיפורו של הקו העירוני בירושלים, 1948 – 1967

"וידענו היטב כי הגבול הוא קרוב ואסור לנו שם..." ("שיר ליל שבת", יהודה עמיחי)

בתקופה שבין תום מלחמת העצמאות למלחמת ששת-הימים התקיימה ישראל בגבולות שביתת הנשק, שקיבלו גם את השם “הקו הירוק”. החלק המרכזי של הגבול בין ישראל לירדן בתקופה זו עבר מסביב אזור הגדה המערבית (יהודה ושומרון) שעליו השתלטה ירדן במהלך מלחמת העצמאות. ירדן השתלטה במלחמה גם על חלקה המזרחי של ירושלים, כולל העיר העתיקה, בזמן שישראל השיגה שליטה על החלק המערבי של העיר וכך חולקה העיר לשניים בקו גבול שחלקו המזרחי, שעבר בתוך שטח עירוני בנוי קיבל את הכינוי “הקו העירוני”. הקו העירוני במובנו המצומצם השתרע בצידו הישראלי בין שיכון פאג"י בצפון לקצה הדרומי של שכונת אבו תור הישראלית ("גבעת חנניה" בשמה הרשמי) ברחוב נעמי. בפרסום זה נתייחס בנוסף לאירועים שהתרחשו במקטע זה זה, גם לאירועים שהתרחשו בגבול ישראל-ירדן מדרום לקו העירוני באזור המפורז סביב ארמון הנציב ובצידו הדרומי של קיבוץ רמת רחל ולאירוע שהתרחש בגבולות מובלעת הר הצופים, מובלעת ישראלית בתוך ירושלים הירדנית.

בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן הוגדר סופית תוואי הגבול של הקו העירוני ויחד איתו הוגדרו גם שני אזורים מפורזים. בחלקו הדרומי של הקו העירוני הוגדר אזור מפורז סביב ארמון הנציב, שהוחזק על-ידי האו”ם. אזור זה התחלק בין שטח מפורז ירדני בצידו המזרחי ושטח מפורז ישראלי בצידו המערבי, כאשר על שני הצדדים נאסר להכניס כוחות צבאיים או לבנות מבנים חדשים בחלק המפורז שבשליטתן. האזור המפורז השני היה הר הצופים שנותר בשליטת ישראל כמובלעת בתוך השטח הירדני והוגדר בהסכם שביתת הנשק כאזור מפורז שנאסר על ישראל להכניס אליו כוחות צבא, אלא רק שוטרים ואזרחים. במקביל לכך הוגדר שטח מפורז ירדני מדרום להר הצופים סביב בית החולים אוגוסטה ויקטוריה (הכפר עיסוויה מצפון מזרח להר הצופים נכלל במפה במובלעת הישראלית, אך בפועל הוא נשלט על-ידי ירדן וגם אליו התייחסה ישראל כשטח מפורז ירדני)