הסכם השלום בין ישראל לירדן: "שלום מכובד, שלום מאוזן, שלום שיחזיק"

ב-26 באוקטובר 1994 חתמו נציגי ישראל וירדן על הסכם שלום בטקס חגיגי ליד מעבר הגבול ערבה, שלימים ייקרא מעבר יצחק רבין. הטקס היה שיאו של תהליך שהחל בהחלטתן של המדינות לעבור לעידן חדש ביחסיהן – מעבר מיריבות לשותפות ומעוינות לשלום. עבור ישראל היה ההסכם חשוב מאד. הוא הצליח להבטיח את השקט בגבול המזרחי, הגבול הארוך ביותר של ישראל, החליש את השפעת החרם הערבי על ישראל, וחשוב מכל, הוא חיזק את השותפות הביטחונית עם ירדן והפך אותה לגלויה. גם עבור ירדן  הייתה השותפות עם ישראל חשובה מאד, בעיקר בתחום הכלכלי, המדיני והביטחוני.

מפקדים ישראלים וירדנים לוחצים ידיים במהלך טקס חתימת חוזה השלום בין ישראל וירדן. על הבמה נשיא המדינה עזר ויצמן, המלך חוסיין, נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ראש הממשלה יצחק רבין, הנסיך חסן ומזכיר המדינה וורן כריסטופר. 26 באוקטובר 1994. צילום: אבי אוחיון, לע”מ

טקס החתימה היה רגע היסטורי. אזרחי ישראל וירדן שהוזמנו לטקס, חלקם חיילים ותיקים שלחמו במשך שנים משני צדי המתרס ואורחים מכל קצוות העולם, היו עדים להסכמתן של שתי המדינות לחיות זו לצד זו בשלום. הם חזו בראש ממשלת ישראל יצחק רבין, מפקד חטיבת הראל במלחמת העצמאות ורמטכ”ל מלחמת ששת הימים, עומד לצדו של המלך חוסיין בן טלאל, מנהיג הממלכה הירדנית. רבין וחוסיין אמנם הכירו זה את זה שנים רבות, וגם יחסי ישראל ירדן התחילו הרבה קודם, אך בכל פעם שנעשה ניסיון להגיע להסכם רשמי ביניהן חסם מכשול אחר את הדרך. דוגמה למגעים שהתקיימו בעבר ניתן למצוא בנספח לפרסום זה, המציג פגישה חשאית בין רבין והמלך חוסיין ואישים נוספים משני הצדדים ב-1975 (נספח).

בפרסום זה אנו מציגים אוסף תעודות מתוך תיקים שנחשפו לעיון לראשונה זה עתה. התעודות מתארות את המכשולים בדרך אל ההסכם וההתגברות עליהם. אנו מציגים רבות מהן גם על ציר זמן, שממחיש את השתלשלות האירועים שהובילו אל הטקס בערבה. נקודת ההתחלה שבה בחרנו היא ה-13 בספטמבר 1993. ביום זה חתמו בוושינגטון שר החוץ שמעון פרס ומחמוד עבאס (אבו מאזן) – בנוכחות ראש הממשלה רבין ויאסר ערפאת – על הצהרת עקרונות על הסדרי ביניים לממשל עצמי של הפלסטינים, המוכרת כהסכם אוסלו א. (לפרסום של ארכיון המדינה על הדרך להסכם אוסלו ראו כאן). החתימה על הסכם העקרונות הסירה חסם חשוב בדרך לתהליך השלום עם ירדן, ולראייה – כבר למחרת, ב-14 בספטמבר, נקבע בוושינגטון סדר יום מוסכם בין שתי המדינות להמשך התהליך (תעודה 1). סדר היום המשותף היה למעשה כבר מוכן בנובמבר 1992, אך הירדנים עדיין לא היו מוכנים לפרסם אותו בגלוי בשעתו.

התבוננות בציר הזמן משקפת את הזיקה בין שני התהליכים – הירדני והפלסטיני, שהתנהלו במקביל והשפיעו זה על זה. העובדה שרוב אוכלוסיית ירדן היא פלסטינית, וקיימה קשרים כלכליים ומשפחתיים בין ירדן לגדה המערבית, בה שלטה הממלכה עד 1967, יצרה תחושת מחויבות של הירדנים כלפי הפלסטינים. השפעת הסוגייה הפלסטינית על יחסי ישראל-ירדן קיבלה ביטוי גם בוועידת השלום, שהביאה למדריד בסוף אוקטובר 1991 נציגים של סוריה, לבנון, מצרים ומשלחת ירדנית-פלסטינית משותפת, והחלה את המגעים הרשמיים הראשונים בין ישראל לפלסטינים. בעקבות הוועידה התקיימו שיחות בוושינגטון בין המשלחת הירדנית-פלסטינית לבין המשלחת הישראלית, בראשותם של מזכיר הממשלה אליקים רובינשטיין, ועבד א-סלאם אל-מג’אלי, שבמאי 1993 מונה לראש ממשלת ירדן. חלק נכבד מהסוגיות שיעלו בהמשך הדרך במשא ומתן על הסכם השלום נדונו כבר בוושינגטון, אבל השיחות לא הבשילו בשל התנגדותו של אש”פ, שרצה לשלוט במשא ומתן הפלסטיני. עם חתימת הסכם אוסלו השתחררו הירדנים מהחסות שנתנו לפלסטינים, ויכלו להתמקד באינטרסים של ירדן עצמה.

אליקים רובינשטיין (במרכז) וחברי המשלחת הישראלית בשיחות בוושינגטון, 1992. בצד ימין הנציג הירדני מונזר חדאדין. תמונה באדיבות אריה זהר

אך למרות הסרת החסם הפלסטיני, מעט מאוד התקדמות הושגה במגעים בחודשים הראשונים. באותה תקופה היו שתי פגישות חשובות, הפגישה הראשונה הייתה פגישת חשאית ב-26 בספטמבר 1993, בה רבין הסביר לחוסיין על המגעים עם אש”פ וביקש להתניע את המשא ומתן עם ירדן. הפגישה החשאית השנייה הייתה בין השר פרס למלך חוסיין ואחיו, הנסיך חסן, בין ה-2 ל-3 בנובמבר. בפגישה זו הגיעו הצדדים להסכמה על מסמך לא מחייב (non paper) חתום בראשי תיבות, שמטרתו – התקדמות מהירה להסכם, בדגש על שיתוף פעולה כלכלי. ביום המחרת נחשף קיומה של הפגישה בתקשורת הישראלית. הדבר הביך את חוסיין והוא חזר בו מההסכמות שהושגו (תעודה 2).

במקביל למגעים החשאיים, נפתחו ב-4 בנובמבר שיחות טרילטרליות (תלת-צדדיות) בין ישראל, ירדן וארצות הברית, במטרה לקדם את המשא ומתן בערוץ נוסף. הערוץ הבילטרלי (דו-צדדי) בין ישראל לירדן המשיך לפעול כשבראש המשלחת הישראלית עמד אליקים רובינשטיין, ובראש המשלחת הירדנית עמד פאיז א-טראונה. על שיחות אלה, שעסקו בנושאים כלכליים, ניתן ללמוד מהמסמכים שבתיקים א-17 / 8081 , א-15 / 8083. למרות המאמץ להתקדם, נתקלו הצוותים בקשיים שונים שהאטו והגבילו אותם. ההדלפה על פגישת פרס-חוסיין לא רק הביכה את חוסיין, אלא גם פגעה באמינותה של ישראל בשיחות. ב-25 בפברואר 1994 התרחש גם הטבח במערת המכפלה, שזעזע את העולם הערבי, הקפיא את השיחות עם הפלסטינים לתקופה מסוימת והציב קושי נוסף לשיחות עם הירדנים (על הטבח ותוצאותיו ניתן לקרוא בפרסום ארכיון המדינה על הסכם קהיר). לאחר הטבח, ובתגובה לו, ביצע ארגון חמאס שני פיגועי התאבדות קשים בעפולה ובחדרה. ישראל מצידה האשימה את ירדן במתן חסות לפעילי חמאס (שם, תעודה 96). קושי נוסף התעורר בשל הסגר הימי האמריקאי על נמל עקבה, המוצא היחיד של ירדן לים. הסגר הוטל בעקבות התמיכה של ירדן בעיראק במלחמת המפרץ (1991) והחשד שהנמל משמש את עיראק לעקוף את הסנקציות נגדה. לאור הפגיעה הכלכלית, החלו הירדנים להתנות את המשך השיחות בהסרת הסגר (תעודה 3).

נוכח ההאטה בשיחות, עשה הצוות הישראלי מאמצים לשמר את המגעים בחיים ובחן גישות שונות להתקדמות בו. הצד הירדני מצדו היה עדיין מסויג ביחס להסכם שלום מלא, והעדיף לדון בבעיות ספציפיות בין שתי המדינות, בעיקר בשאלות של חלוקת המים וקביעת הגבולות, הצוות הישראלי מצדו עמד על כך שמטרת השיחות תהיה להסכם שלום מלא. אריה זהר, המשנה למזכיר הממשלה, הזהיר שדיון בכל סוגיה בנפרד ימנע מהצדדים להגיע לוויתורים הדדיים והמליץ על “עסקת חבילה” שתאפשר התחשבות בנושאים החשובים לכל צד (תעודה 4). למרות מאמצי הצוותים, הנושא היחיד שנרשמה בו התקדמות ממשית באותה תקופה היה מטרד הזבובים. תושבי בקעת הירדן והערבה סבלו מכמויות גדולות של זבובים, בשל הדשן ששימש את החקלאות משני צדי הגבול. הדיון בנושא כביכול שולי נתן לשני הצדדים הזדמנות לעסוק בנושא שיש בו אינטרס משותף, אך גם כזה שניתן להתקדם בו יחסית בקלות. עד כמה עסקו בבעיית הזבובים ניתן ללמוד מריבוי המסמכים בנושא זה (למשל בתיקים גל-11 / 66302, גל-18 / 66302).